אגדות המוות ההפיך

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

לאמיר

היו היו פעם בארץ רחוקה


מלך ומלכה

ואחרי הרבה שנים,

אחרי שכבר נולדו הילדים

ואחרי שכבר המלכה היתה חולה המון זמן

ואחרי שכבר הבריאה

ואחרי שכבר עזבה את המלך

ואפילו אמרה שהוא בעצם לא מלך

ואף פעם לא היה


היא הלכה לטייל עם הכלבה


זה היה יום שישי בערב.

המלך לשעבר לקח את הילדים לבקר את אישתו החדשה

והיא, המלכה הנ"ל הלכה כאמור לטייל עם הכלבה.

תמיד הן הולכות לגן ציבורי קטן,

שם הכלבה מחרבנת והמלכה מסתכלת לכיוון אחר

אבל הפעם המלכה הסתכלה

זה היה קקי חום בצבע מצוין

ואחר כך הן הלכו הביתה

אבל במקום להיכנס, פנו לכיוון ההפוך ונכנסו לסימטה קטנה

שהמלכה מעולם לא ביקרה בה.

ובסוף הסמטה בהק בית כנסת לבן

ובתוכו אור יקרות.

שלוש דלתות היו לו, בחזיתו הרחבה,

שתיים פתוחות ואחת, האמצעית, סגורה.

כמה ילדים בבגדי שבת שיחקו בחצרו

ומנגד התקרבה אישה בשמלה שחורה

וכיסוי ראש, שכבר בהולכה

הצטרפה לשירה שעלתה מתוך הבית.


בפתח הדלת השמאלית נשענה אישה בשיער קצר על המשקוף ושרה,

מבעד לדלת הימנית ראתה המלכה איש שהילד שלו עומד בין ברכיו והם שרים יחד את התפילה.

האישה בשחור נכנסה מבעד לדלת הסגורה.


המלכה עמדה בחוץ.

וחשבה: כלב הוא חיה טמאה.

אני בלי כיסוי ראש.


והלכה הביתה.


ובדרך נזכרה שהסיפור אמור להתחיל בהיו היו פעם

והבינה שזה סיפור על ביחד.

ובכתה

יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

הבור חלק 2

היה היתה אישה...
היה היתה אישהההה...
המילים מתעקמות, נשברות כמו במראה סדוקה
מכפילות עצמן לגרוטסקה.
ה י ה ה י ת ה א י ש  ה.....

טוב,
היה היתה אישה שלא היתה שמחה בליבה
וכל ימיה היתה מתפללת לשמים שיביאו לה שמחה.
התפללה גם לים בו טבלה, גם לירח הכסוף שבאורו רחצה את שדיה
התפללה לאל ולאלה, למלאכים ולפיות, לרוח היער המפעמת בעצים, לעשב המתנועע ברוח ביער המפ ע מ ת   ב  ע  צ   י   ם
תמיד היתה עצובה והתפללה לשמחה.
והנה, אחרי שיצאה מהבור ונסעה הביתה,
שמה לב, איך לאט לאט הולכת שמחה וכמו מתגנבת לתוך גופה.
בהתחלה זה היה בקטנה.
אגל טל על עלה ירוק בבוקר הביא לעיניה דמעות אושר
אד טיפות מים זערוריות מתאבך מקומקום המטבח הפעים בה התרגשות שבקושי כבשה
מערך כוכבי יה רוטטים בשמי סוף קיץ שחורים הרחיב את נשימתה בחיוך הודיה.
שמחה.
הימים עברו והשמחה רק גברה.
פעם ניסתה לצעוק יוהוווווווווו באושר כשנהגה בסוזוקי החבוטה שלה
זה היה  על כביש החוף,
ליד ג'אסר א זארקא היא כמעט התנגשה בקיר בטון מרוב שמחה על השקנאים בשמים
ולא היה לה איכפת.
השמחה מלאה אותה.

אי אי.
איך חותכים מכאן לפואנטה.
אין לי כוח לספר את כל שהביא הזמן
את מה שאורב בעיקולים של הצנרת
בשולי הכבישים...

אבל יום אחד האישה הבינה שהיא שכחה איפשהו את הלב שלה.
וכשחישבה צעדיה לאחור וניסתה להיזכר איפה פגשה אותו לאחרונה
היא הבינה שזה היה באותו יום בו יצאה מהבור,
ושמעה את ליבה ואולי לראשונה בחייה הבינה מה הוא אומר
ושהוא אומר לה
סעי מכאן.
והיא נסעה
אבל אולי, מכוחו של איזה הרגל קלוקל,
או בהלה
הלב קפץ מהמכונית,
בזמן שהתניעה וחזר למדורה. זה כנראה מה שקרה.

האישה, מאוד רצתה את הלב שלה בחזרה
גם כי סוף סוף היא התחילה להבין מה הוא אומר וחשבה שזה אחלה כלי להשתמש בו
כדי לקדם כל מיני עניינים (מחשבה של אישה בלי לב)
וגם כי היא נורא רצתה לאהוב כבר מישהו ונדמה היה לה שבלי לב זה לא אפשרי.

טוב, אז היא נכנסה לאוטו ונסעה.
בצומת ההיא פנתה ימינה, ושמאלה ושמאלה ושמאלה הגיעה לבור ונכנסה.
שקט.
החייל מת.
המדורה כבויה.
ישבה האישה עם החייל שעתיים ושלוש וארבע.
ישבה ועמדה ושכבה ודיברה ואכלה ושתתה והקשיבה
ובגלל שהמדורה היתה כבויה והחייל מת, לא העיזה לשאול על הלב ונסעה משם
עם מין תחושת מועקה שהלכה והתפוגגה עד שהגיעה הביתה.
למחרת בבוקר שוב דמעה מאושר כשהאור השתבר כה יפה באד הקומקום
שוב נשמה בשמחה מלוא ראותיה את היותה.