היה היתה אישה שלא הכירה את שפת הלב ולכן נזקקה לתרגום. הכוכבים תרגמו לה את ליבה, הצדפים תרגמו לה את ליבה, גלי הים תרגמו את ליבה, וגם הרוחות, והמטבעות, והקלפים, ולכן היתה הולכת ומקשיבה בתשומת לב רבה ומחפשת אותות. יום אחד לחש לה ליבה דבר מה לא ברור, היא ניסתה להקשיב אבל לא הבינה מילה, הלב דיבר יותר ויותר חזק והאישה, שבאמת רצתה לדעת מה הוא אומר, הקשיבה לרוחות, השליכה מטבעות, נועצה במילים כתובות והחליטה שליבה אומר לה לנסוע למקום אליו לא התכוונה ללכת בכלל. בור. לכי לבור, אמרו לה האותות והיא נכנסה לאוטו ונסעה.
היא קיבלה הוראות הגעה, פנתה מכביש שש לצומת כפר סבא והגיעה.
כמה מוזר.
בפאתי הבור קיבלו את פניה בנועם, היא הוזמנה פנימה והרוח נשבה בהסכמה.
נכנסה האישה לבור ולפתע החל הבור לנסוע והיא בתוכו, אין דרך החוצה ואין לה גם רצון לצאת, כמו במרכבה רתומה לשלושה דרקוני זהב שטה האישה בתוך הבור והרוח מלטפת ומרעידה את הוילון.
הס. אומרת הרוח, עצמי עיניים, זו הנסיעה שחיכית לה, זו הנסיעה שעליה לחש לך ליבך.
והאישה שרצתה להודות לליבה לא הצליחה לשמוע מה הוא אומר.
שקט הלב, אולי נרדם, הבור טס והרוח הומה.
מקץ שעות רבות עצר הבור והאישה יצאה.
למחרת חזרה האישה לבור וברגע שדרכה בו יצא הבור למסע נוסף.
כמה נעים היה בבור.
ניסתה האישה לקרוא אל ליבה, לומר לו שוב תודה.
אבל הרוח היתה חזקה מדי, כמו מוזיקה היתה הרוח, כמו רוח היתה התנועה.
הבור טס והאישה בתוכו.
צוחקת באושר.
הבור שט והרוח הומה.
כשהתרגלה לבור ולנסיעה ראתה שבקצהו של הבור בוערת אש. היא התקרבה ושם היתה מדורה ולידה חייל.
החייל היה פצוע אבל לא דימם. כשהתבוננה בו מקרוב נראה היה שאין איבר שלם בגופו. על פניו היתה צלקת, רגלו האחת היתה מפורקת, עצמותיו כסוסות, בטנו מחוזקת ברצועות, עיניו מתות.
החייל הרים אליה את עיניו, חייך והגומות שלו חייכו איתו. אני יודע מי את הוא אמר.
והיא, מבלי שידעה למה ענתה לו: כן. אני פה בשבילך.
והלב לחש לה דבר מה אבל היא לא שמעה.
התישבה האישה ליד החייל, השעינה את ראשו על כתפה וחיכתה.
השעות חלפו. האש בערה. החייל התחפר במתיקות בצווארה, היא הכינה את עצמה לנסיעה ארוכה.
מדי פעם החליפו כמה מילים.
אישה חייל ומדורה והבור הרתום לשלושה דקוני זהב שט בחשכה.
הימים עברו. מדי פעם היה החייל נרעד בבעתה כמו מתוך חלום רע, והיא היתה מניחה יד על חזהו המצולק ואומרת אני פה איתך .לפעמים היה מספר על חייו, על הקרבות שלחם, על הנשים שאהב, לפעמים רצה שתדבר והיה מקשיב בשתיקה. כשהיתה שואלת אותו דבר מה, או מבקשת לדעת או להבין את סיפוריו היה מתעטף בשתיקה רגוזה, ואותה מעולם לא שאל דבר.
לפעמים היה כועס והיא מבלי לדעת על מה היתה מתנצלת.
אני פה בשבילו היתה עונה לעצמה.
אני פה בשבילך. היתה אומרת לו, והוא היה אוחז בידה.
אף אחד לא יודע איך זה קרה, אולי המדורה, אולי הזמן, אולי משהו שהאישה עשתה, אבל יום אחד הבחינה האישה בכך שהעיניים של החייל כבר לא מתות.
אי שם ניצנץ משהו. אור קטן ויציב.
היה זה זמן שהאישה תלך והיא הבטיחה לחזור ברגע שתוכל.
הבור עצר, היא יצאה, נכנסה לאוטו וברגע שהתניעה הרגישה שמשהו בתוכה זז, לוחש מציק, מדבר, ופתאום שמעה שהלב שלה מדבר, הלב שלה דיבר והיא הבינה. בלי מטבעות ובלי כוכבים ובלי חולות נודדים ומעוף ציפורים, הבינה שכבר לא תחזור לשם. הבינה שבכלל זה לא היה המקום שלה.
היא לא התבוננה אחורה אבל ידעה שלו היתה מסתובבת היתה מגלה שהבור כבר לא שם, וגם לא החייל.
וגם לא המדורה.
היא קיבלה הוראות הגעה, פנתה מכביש שש לצומת כפר סבא והגיעה.
כמה מוזר.
בפאתי הבור קיבלו את פניה בנועם, היא הוזמנה פנימה והרוח נשבה בהסכמה.
נכנסה האישה לבור ולפתע החל הבור לנסוע והיא בתוכו, אין דרך החוצה ואין לה גם רצון לצאת, כמו במרכבה רתומה לשלושה דרקוני זהב שטה האישה בתוך הבור והרוח מלטפת ומרעידה את הוילון.
הס. אומרת הרוח, עצמי עיניים, זו הנסיעה שחיכית לה, זו הנסיעה שעליה לחש לך ליבך.
והאישה שרצתה להודות לליבה לא הצליחה לשמוע מה הוא אומר.
שקט הלב, אולי נרדם, הבור טס והרוח הומה.
מקץ שעות רבות עצר הבור והאישה יצאה.
למחרת חזרה האישה לבור וברגע שדרכה בו יצא הבור למסע נוסף.
כמה נעים היה בבור.
ניסתה האישה לקרוא אל ליבה, לומר לו שוב תודה.
אבל הרוח היתה חזקה מדי, כמו מוזיקה היתה הרוח, כמו רוח היתה התנועה.
הבור טס והאישה בתוכו.
צוחקת באושר.
הבור שט והרוח הומה.
כשהתרגלה לבור ולנסיעה ראתה שבקצהו של הבור בוערת אש. היא התקרבה ושם היתה מדורה ולידה חייל.
החייל היה פצוע אבל לא דימם. כשהתבוננה בו מקרוב נראה היה שאין איבר שלם בגופו. על פניו היתה צלקת, רגלו האחת היתה מפורקת, עצמותיו כסוסות, בטנו מחוזקת ברצועות, עיניו מתות.
החייל הרים אליה את עיניו, חייך והגומות שלו חייכו איתו. אני יודע מי את הוא אמר.
והיא, מבלי שידעה למה ענתה לו: כן. אני פה בשבילך.
והלב לחש לה דבר מה אבל היא לא שמעה.
התישבה האישה ליד החייל, השעינה את ראשו על כתפה וחיכתה.
השעות חלפו. האש בערה. החייל התחפר במתיקות בצווארה, היא הכינה את עצמה לנסיעה ארוכה.
מדי פעם החליפו כמה מילים.
אישה חייל ומדורה והבור הרתום לשלושה דקוני זהב שט בחשכה.
הימים עברו. מדי פעם היה החייל נרעד בבעתה כמו מתוך חלום רע, והיא היתה מניחה יד על חזהו המצולק ואומרת אני פה איתך .לפעמים היה מספר על חייו, על הקרבות שלחם, על הנשים שאהב, לפעמים רצה שתדבר והיה מקשיב בשתיקה. כשהיתה שואלת אותו דבר מה, או מבקשת לדעת או להבין את סיפוריו היה מתעטף בשתיקה רגוזה, ואותה מעולם לא שאל דבר.
לפעמים היה כועס והיא מבלי לדעת על מה היתה מתנצלת.
אני פה בשבילו היתה עונה לעצמה.
אני פה בשבילך. היתה אומרת לו, והוא היה אוחז בידה.
אף אחד לא יודע איך זה קרה, אולי המדורה, אולי הזמן, אולי משהו שהאישה עשתה, אבל יום אחד הבחינה האישה בכך שהעיניים של החייל כבר לא מתות.
אי שם ניצנץ משהו. אור קטן ויציב.
היה זה זמן שהאישה תלך והיא הבטיחה לחזור ברגע שתוכל.
הבור עצר, היא יצאה, נכנסה לאוטו וברגע שהתניעה הרגישה שמשהו בתוכה זז, לוחש מציק, מדבר, ופתאום שמעה שהלב שלה מדבר, הלב שלה דיבר והיא הבינה. בלי מטבעות ובלי כוכבים ובלי חולות נודדים ומעוף ציפורים, הבינה שכבר לא תחזור לשם. הבינה שבכלל זה לא היה המקום שלה.
היא לא התבוננה אחורה אבל ידעה שלו היתה מסתובבת היתה מגלה שהבור כבר לא שם, וגם לא החייל.
וגם לא המדורה.
