האישה שפחדה לעשות קקי

היה הייתה אישה שפחדה לעשות קקי. לא כמשל. ממש.

בכל פעם שהייתה מרגישה את כל אותם דברים שאנשים מרגישים כשבא להם קקי,
הייתה מתמלאת בפחד נוראי ומתכווצת.
כולם עושים קקי. בכל העולם. זה כמו לנשום, או לאכול, הייתה אומרת לעצמה, אבל זה לא עזר. היא עדיין פחדה.
אולי זה בגלל שכשעושים קקי צריך להיות לבד?
פעם מישהו אמר לה שהעולם יהיה שפוי ביום שאנשים יחרבנו ביחד בדיוק כמו שהם אוכלים ביחד. היא הסכימה עם זה, אבל כשניסתה להפיץ את הרעיון בין חבריה הם אמרו לה איכס.
וככה היא נשארה. לבד, עם הקקי המפחיד.

יום אחד היא שמעה שרחוק רחוק בקצה השביל גרים שלושה גמדים מרפאים מפורסמים בעולם כולו.
הם הצליחו לרפא כמעט כל מחלה או כאב או בעיה או מחסור בהם נתקלו, מפני שידעו
לשאול את השאלות הנכונות.
אז האישה ארזה לה צידה לדרך: מעט אוכל מהסוג שכמעט לא עושה קקי, והרבה מים – כי פיפי היא דווקא אהבה לעשות, ונייר טואלט.
היא התפללה להרגיש בבית בכל מקום בעולם ויצאה לדרך.
מקץ שלושה ימים או שלושה שבועות או שלושה חודשים, הגיעה האישה שפחדה לבית הגמדים.
הגמדים קיבלו אותה בחיוך נעים והכניסו אותה הביתה.

הם הושיבו אותה על כורסה רכה, והתיישבו מולה שלושתם יחד על ספה קטנה, רגליהם הקצרות מתנדנדות באוויר, זקנים הלבנים מכסים כרסים קטנות ועיניהם נוצצות.
האישה סיפרה להם שהיא מפחדת לעשות קקי. היא תיארה את הפחדים שלה במילים רבות ומורכבות, היא סיפרה על התחושות הגופניות בפרוט רב מלא חיים, על הסחרחורות, גלי החום, גלי הקור והצמרמורות ותחושת הריק והמלא והשאלה הגדולה והתהום והבדידות והאפלה.
ואז, אחרי שהקשיבו רב קשב, ושתקו שעה קלה, שאלו אותה הגמדים, כל אחד – שאלה.
הראשון שאל: איך גמלו אותך מחיתולים כשהיית תינוקת?
השני שאל: מה את מפחדת לשחרר?
והשלישי שאל: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
האישה צררה את שלושת השאלות בתוך מטפחת, הטמינה אותה בין שדיה, איפה שהלב,
ונתנה להן לחלחל פנימה.
היא התפללה להרגיש בבית בכל מקום בעולם והלכה לה.
כל הדרך הארוכה הביתה היא חשבה על השאלות.
ואז בשדה רחב ידיים וירוק, מלא מרגניות, ועוגות קקי גדולות, בתוך עדר פרות רועות
היא עצרה. והרגישה בבית.
ולא פחדה.

האישה והדב

היה היתה אישה שהאמינה בפיות, בקסמים ובדברים הסמויים מן העין.

יום אחד הלכה האישה ביער ופגשה דוב, והיה זה דוב מדבר שהפליא לספר סיפורים. ביקש הדוב מן האישה שתביא לו משהו לאכול ומשהו לשתות ומשהו לעשן והיא הוציאה מתוך סלה לחם ויין וטבק. ישבה האישה עם הדוב שעה ושעתיים ושלוש וארבע והדוב אכל ושתה ועישן וסיפר לה סיפורים.
הבוקר כמעט עלה כשהדוב קם, התמתח, חיבק אותה חיבוק דובי והלך לו.

נצרה האישה את זכר הלילה ההוא בלבה ותהתה תהייה גדולה, האם באמת פגשה דוב מדבר או שדמיינה, ואיך התמזל דווקא לה מזלה לפגוש דוב מדבר, והאם תוכל להביאו יום אחד לביתה?
ואיך יגיבו ילדיה כשישמעו שהיא מתרועעת עם דובים, איך יגיבו הוריה וחבריה?

חודשים רבים חלפו, והאישה לא שכחה את הדוב.
היו אלו חודשים קשים. כספה המועט של האישה אזל, והיא היתה בודדה ועצובה.
ככל שהימים הפכו קשים יותר, כן הלכו ותכפו מחשבותיה על הדוב, נדמה היה לה כי אילו רק היה הדוב שב ומדבר אליה, היו חוזרים לה כוחותיה והיא היתה מצליחה לעבוד ולשמוח ולצאת מביתה ולחזור להאמין בפיות בקסמים ובדברים הסמויים מן העין. נדמה היה לה שהדוב, שידע יפה כל כך לספר סיפורים ישמח וודאי לשמוע סיפורים חדשים, את הסיפורים שלה, וכך, במקום להשליך את סיפוריה בגמר השימוש, היתה שומרת אותם בקופסה מיוחדת, למען הדוב.

יום אחד, כשאספה מספיק סיפורים, צער ויאוש, יצאה האישה ליער לחפש את הדוב. היא הלכה יחפה ובכותונת לילה, כי לא יכלה יותר לחכות ובטוחה היתה שלדוב לא אכפת איך היא נראית, ולקחה איתה כמובן את תיבת הסיפורים שהיתה עכשיו גדולה וכבדה מאוד. היא הלכה באיטיות עד שהגיעה לאותו מקום ביער שם פגשה לפני חודשים רבים את הדוב, ואכן, כמו במעשה קסמים הוא היה שם ושמח לקראתה. פתחה האישה את קופסת הסיפורים והדוב קלט אותם אחד אחד בכפותיו הגדולות ורחרח אותם וטעם מהם, והתענג עליהם מאוד. שמחה האישה בדוב, ונפשה נקשרה בנפשו.

מעתה רצתה האישה שהדוב ייפגש איתה בכל יום ויספר לה את סיפוריו ויקשיב לסיפוריה. הדוב, שאהב את האישה, והתענג על סיפוריה השתדל לרצותה וכך היו נפגשים ומספרים.

יום אחד סיפר הדוב לאישה שהוא נסיך, והאישה שהאמינה בקסמים, לא הבינה שהוא מתכוון לכך שהוא דוב נסיך, אלא חשבה בליבה שהוא ודאי נסיך מכושף לדוב, ומאחר והכירה סיפורים רבים בהם נסיך מכושף חזר להיות נסיך מכוח אהבתה של אישה – החליטה בליבה לדבוק בו ולאהוב אותו עד שיוסר מעליו הכישוף.

מאחר וכבר לא הייתה אישה צעירה וכבר ראתה דבר או שניים בעולם הזה, ידעה שכשהדוב יחזור להיות נסיך וודאי יעדיף להינשא לנסיכה ויעזוב אותה לנפשה, ובכל זאת המשיכה לבוא אליו ולתת לו את כל האהבה שיכלה למצוא בלבה.

לילה אחד באה האישה אל הדוב. היה זה ליל כוכבים והם יצאו מקרחת היער שלהם והלכו לשבת תחת עץ אחד ליד מעין קטן. הם ישבו ודיברו ושתו ואכלו ועישנו ואז החל הדוב ללטף את האישה. והיא שבהתחלה נבהלה קצת, התמסרה לליטופיו והם היו לה כתחבושות מרפא על ליבה העייף ועל גופה הכואב.
והם הפכו לזוג נאהבים.

עתה היה הדוב בא לעיתים רחוקות יותר אל קרחת היער.
הוא אמר לאישה שהוא אוהב אותה ושהוא חושב עליה, אבל הוא היה מאוד עסוק.
שוב לא סיפרו זה לזו את סיפוריהם, והאישה הרגישה עצובה ובודדה יותר מתמיד.
אט אט התפוגג הדוב מליבה של האישה. היא זכרה שאי פעם היה לה כתחבושת וחבר וחיק ובית
אבל שוב לא היתה שומרת למענו את סיפוריה, אלא זורקת מיד לאחר השימוש.
וכשהיה הדוב בא היו מתגוששים במילים ובגוף ולא נותר דבר הסמוי מן העין.
כשהייתה אומרת שהיא רוצה לעזוב היה הדוב כועס, וכשהייתה עולבת בו היה הדוב שותק,
וכשהייתה בוכה היה הדוב מחבק, והיא, שיותר מכל פחדה להיות לבד, היתה מתרצה ושותקת ומוחקת.

יום אחד טיילה האישה ביער שקועה במחשבות. היא חשבה ללכת אל הדוב ולומר לו שהיא עצובה ובודדה ושאת סיפוריה אינה שומרת עוד למענו וכבר לא רוצה גם להקשיב לסיפוריו, והנה ראתה אותו פתאום, מרחוק עומד על רגליו האחוריות בקצה קרחת היער.
אל תתקרבי, הוא צעק לה. אני לא רוצה לראות אותך יותר.
האישה, שהופתעה מאוד התחננה שייתן לה להתקרב אליו אבל הדוב שאג.
היא עמדה שם והתבוננה בו יורד על ארבעת כפותיו, נכנס אט אט לתוך היער ונעלם.

עמדה האישה לחזור לביתה אך משהו בתוכה לחש לה שתלך אחריו. האישה, שמעולם לא נכנסה לחלק הזה של היער, חששה מאוד שמא תפגוש שם בעוד דובים, כאלו שאינם מדברים, או בזאבים, או במכשפות, אבל רגליה כבר הלכו מעצמן בעקבות הדוב והיא כבר הייתה עמוק בין העצים.
לאחר שהלכה כך כמה דקות, ליבה מפרפר ורגליה נשרטות, ראתה בצד הדרך, תחת שיח, משהו כהה שנדמה היה לה כאילו זה הדוב, ישן, אבל לפתע היה נראה לה קטן מאוד.
היא התקרבה על בהונות, רכנה אליו, וגילתה שהייתה זו פרוות הדוב, מקופלת תחת שיח.
ליבה של האישה הלם בפראות. היא עמדה שם כמה דקות בשקט, מחזיקה בפרוות הדוב, קרעי מחשבות, שאלות, צעקות סתומות ובכי חלפו בראשה. אך היא עמדה בשקט, רועדת, והקשיבה.

לפתע, לא מרחוק, עלו קולות דיבור וצחוק, האישה שהמשיכה להחזיק את פרוות הדוב, החלה להתקדם בשקט לכיוון הקולות. ככל שהתקרבה הלך אחד הקולות והתבהר והפך חזק, וברור היה לה שזהו קולו של הדוב. היא התקרבה עוד ועוד, בשקט בשקט עד שראתה חבורת אנשים קטנה שבמרכזה גבר גדול.

הגבר שדיבר בקולו של הדוב צחק בקול רם, עישן ושתה וסיפר סיפור. הקהל הקטן שלו היה מרותק לדבריו. נראה היה שהסיפור מתקרב לסיומו, קולו של האיש עלה בחגיגיות ועיני שומעיו נצצו:
"הדוב נעמד על כפותיו האחוריות וצעק לה שתלך" סיפר האיש, "והאישה שבמילא לא רצתה לראות אותו יותר, פנתה והלכה משם. הלך הדוב אל היער, עייף ועצוב, הוא הוריד את הפרווה שלו, נכנס למיטה והלך לישון".
האיש סיים את הסיפור, ולגם לגימה ארוכה מהבירה שלו.
חבריו הרהרו בסיפור עת קצרה ואחר כך פתחו כולם ודיברו בדבר מה אחר.
האיש שתה בשקט את הבירה שלו עד תומה ואז הצטרף לשיחה.
האישה שעמדה כל העת בין הצללים חזרה אחורה, מחבקת אליה את פרוות הדוב.
היא הגיעה לשיח תחתיו מצאה אותה, קיפלה אותה יפה והניחה אותה שם.
הלכה הביתה, נכנסה למיטה והלכה לישון.