היה היתה מלכה שהתחתנה עם המלך של הממלכה השכנה.
היא לא היתה מאוד צעירה
וזאת גם לא היתה החתונה הראשונה שלה
אבל חתונה זו בכל זאת חתונה
אז היא התרגשה ואפילו תפרה לעצמה שמלה חדשה וכותונת לילה חדשה והזמינה סנדלי כלה לבנים עם פנינים ואפילו אפילו הזמינה סט חדש של סדיני סאטן לבנים, עליהם רקמה בחוט לבן את ראשי התיבות שלה ושל בעלה החדש.
החתונה היתה מפוארת והדודות הזקנות שלה הזילו דמעה כשראו את אחיניתן, שכבר לא היתה כ"כ צעירה,
מתחתנת שוב ושוב, כיאות, עם מלך.
נו, בכל זאת אגדות זה לא רק בסיפורים,הן ספקו את כפיהן,
וחזרו כל אחת לארמון שלה ושם לבשו את כותנות הלילה ומצנפות השינה.
גם המלכה והמלך, בעלה הטרי פרשו למיטתם. המלכה פשטה את שמלתה ולבשה את הכותנת, היא הורידה את הסנדלים ומרחה את רגליה בקרם עדין.
ליל הכלולות עבר בסדר, וככה גם שאר הימים שאחריו.
יום אחרי יום, לילה אחרי לילה, הכל היה בסדר גמור.
לאחר שבוע, כמנהג המקום, נסעו המלכה והמלך לביקור בארצו של המלך, מרחק כמה שעות נסיעה.
המלכה ארזה ב 7 מזוודות גדולות את בגדי הנשף, וכותנות הלילה, ובגדי היום ובגדי הצהריים –
כמו שמלכות עושות.
הכל היה ממש בסדר.
אבל כבר באותו ערב קרה משהו ממש מוזר. ממש ממש מוזר. אולי אפשר להגיד משהו לא בסדר.
כי בזמן שהמלכה מדדה שמלות לקראת הנשף של הערב,
נכנס המלך כולו קורן, טלפון מעוך בין הכתף לאוזן ומבלי לעצור את השיחה צבט אותה בלחי וגם בקטנה בישבן
וזרק: את לא תצטרכי אותה.
והצביע על השמלה.
הוא חזר לשיחה בטלפון והיא שמעה אותו סוגר את הפרטים:
"כן אחי, אנחנו נהייה שם. בתשע, ברור. יאללה באי".
ואז זורח התיישב מולה ואמר: אנחנו הולכים לערב ערום בבריכה של הדוכס.
המלכה צחקה.
ואח"כ היא צחקה ממש חזק
ואח"כ היא התעלמה והמשיכה למדוד את השמלה
ואח"כ היא עצרה, כי הבינה שהוא רציני
ואח"כ הם התווכחו איזה שעה.
ועוד שעה.
ועוד אחת.
ואז המלך הלך כועס ואמר שהיא מקלקלת הכל ושאם היה יודע שהיא כזאת דפוקה לא היה מתחתן איתה.
והיא נשארה לבד בחדר וניסתה להבין איך זה שהכל היה ממש בסדר עד עכשיו ומה קרה
והיא חשבה שאולי המלך השתגע
ושזה בטח בגלל אמא שלו, או הדוכס, או שיש לו פיצול אישיות, או סכיזופרניה, או מניה דיפרסיה והיא רצתה להתקשר הביתה לאמא לספר לה אבל התביישה. אמא הרי היתה כל כך גאה שזהבת שלה, למרות שלא היתה צעירה, ולמרות שזו לא היתה החתונה הראשונה שלה – התחתנה עם מלך....
ואז היא עשתה מה שמלכות עושות במצבים כאלה: היא פשוט ישבה על המיטה ובכתה.
ואח"כ היא בכתה עוד קצת, אבל הפעם ליד החלון, כדי שאם הוא יעבור במקרה הוא יוכל לראות מה הוא עשה.
אבל לא הוא עבר,
אלא כמו שתמיד קורה במצבים כאלה באגדות, עבר דווקא ליצן החצר,
וזה אולי קורה כדי לרמז שהם בעצם נורא דומים או משהו...
בכל מקרה: ליצן החצר עבר וראה את המלכה בוכיה בחלון והוא שאל אותה מה קרה ואפילו עשה סלטה לאחור וגלגלון מצחיק כזה, וניענע מול פרצופה את המקל הזה שליצני חצר מחזיקים תמיד, עם הדמות הקטנה של ליצן חצר עם פעמונים על הכובע.
וזה כמובן לא עזר. זה אף פעם לא עוזר.
המלכה ניגבה את הדמעות והטיחה בו בכעס שהמלך שלו מטומטם ומטורף ומניאק ואידיוט וסיפרה לו כל מה שקרה.
הליצן עשה פרצוף רציני של ליצנים ואמר:
את יודעת מלכתי, לא תמיד הייתי ליצן חצר. פעם הייתי סוחר עשיר ומכובד
ויום אחד כשקמתי בבוקר, גיליתי שגנבים פרצו לביתי וגנבו את כל המסכות שלי.
כל שבע המסכות המפוארות, החשובות והיפות שאספתי בגלגולי חיים רבים ובעמל רב.
הייתי מזועזע, עיני מלאו דמעות ויצאתי מבועת לרחובות, צועק: גנבים ארורים, גנבים ארורים, גנבו לי את המסכות. איש אחד שיצא למרפסת ביתו ראה אותי רץ ככה בפיג'מה שלי, צועק ומנופף בידי וצחק לי מלמעלה: הוא מטורף הוא צעק והצביע עלי.
הרמתי אליו את ראשי ואז, לראשונה בחיי נגעה קרן שמש של בוקר בפני הערומים.
השמש חדרה מבעד לדמעותי וליטפה אותי כמו אמא שמלטפת בן. ככה בעדינות.
יבורכו הגנבים לחשתי. יבורכו הגנבים.
יבורכו הגנבים צעקתי והמשכתי לרוץ ברחובות העיר. יבורכו הגנבים.
המלכה הקשיבה בשקט לסיפורו של הליצן, אספה את שמלותיה ונכנסה לחדר.
מאוחר יותר כשהמלך בא לאסוף אותה למסיבה היא חיכתה לו ברגליים מגולחות ובלב הולם מהתרגשות, הוא אחזה בידו באהבה ובעיניים נוצצות סיפרה לו את הסיפור.
אז זהו, את באה למסיבה, הוא שאל. זה לא מספיק שבעלך אומר לך שאת מלאה במסכות ופחדים, בשביל להבין את צריכה לשמוע את זה מהליצן הדפוק?
לא היא אמרה. אני לא באה. והיא לבשה את כותונת הלילה שלה ופרשה על המיטה את אחד מסדיני הסטן המרוקמים בלבן ונכנסה למיטה עם ספר. המלך עשה פרצופים איזה שעתיים, עישן חפיסת סיגריות שיחק משחקי מחשב וקיטר על המסיבה הנהדרת שהוא מפסיד. והכל היה ממש בסדר.
