אגדות המוות ההפיך

יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

היה היתה אישה שרקמה לעצמה אהוב

היה היתה פעם אישה שרקמה לילד שלה את שמו על קלמר הבד שלו, היא ישבה בחדרון קטן שבעלה לשעבר שכר, ושבו היתה מתגוררת בימים בהם לא היתה עם ילדיה בבית המשפחה.


וברוקמה חשבה: ארקום לחדר הילדים ציור גדול של עץ ופרחים וציפורים מופלאות ופרפרים, בחוטים צבעוניים,
בירוק וחום וכחול וורוד וסגול וצהוב וזהב.
וכשאסיים את הרקמה יבוא אהובי.

והיא החלה לרקום, על בד כותנה לבן באלף ואחד צבעים שהלכו והתמזגו זה לתוך זה.

בעיקר היתה רוקמת בערבים בהם היתה בחדרון הקטן שלה, כי בימים בהם היתה בבית המשפחה עם ילדיה – היתה עסוקה בהכנת ארוחות, הקראת סיפורים, ניגוב דמעות, חיבוקים, נישוקים, שטיפת כלים, קניות, כביסות, נקיונות, סרוקי כינים, וכל שאר הדברים שהורים עושים עם ילדים. אלא שהיא היתה עושה את זה ארבעה ימים וארבעה לילות בשבוע ובשאר הימים היתה הולכת לחדרון הקטן ועובדת או כותבת או חולמת או מתפללת או בוכה, ועכשיו היתה בעיקר רוקמת ומחכה.

כשאסיים את הרקמה, הזכירה לעצמה, יבוא אהובי.

והימים עברו.

עוד ועוד עלים רקומים בשלושה גוונים של ירוק התווספו לעץ, עוד ועוד דובדבנים אדומים ושחורים נצצו בין ענפיו, עוד ועוד נוצות בסגול וצהוב וטורכיז וורוד צמחו על כנפי הציפורים, עוד מקורים נפערו בתעופה שהשאירה אחריה שובלי אוויר מתאבכים בתכלת כסופה, אבל חלקים רבים של הבד היו עדיין לבנים, וחוט הזהב עוד לא יצא מהקופסא.

והימים עברו.

ראש השנה שחגגה בבית הוריה עם ילדיה חלף, ואיתו גם יום הכיפורים בו ישבה בשקט מוחלט בחדרה הקטן ורקמה ורקמה ורקמה, חלף גם חג הסוכות שילדיה חגגו עם אביהם בחצר ביתה של בת זוגו החדשה, שם בנו להם סוכה וקישטו בציורים יפים ובשרשראות שגזרו והדביקו יחד עם ילדי האישה החדשה של אביהם.

בימים אלו, שהיו קשים במיוחד, שכן היה זה חג הסוכות הראשון שלא בילתה עם ילדיה, נסעה פעם אחת לים, שם טבלה במים הקרים וערבלה את דמעותיה עם מי הים המלוחים, השיטה אותן - את דמעותיה - כפניני מעמקים אל חופים רחוקים, אולי ישלה אותן דייג אמיץ ויבוא אליה והן חפונות בכף ידו - תראי, הוא יגיד לה, ויפתח את כפו לעומתה, הנה דמעותיך, מצאתי אותן בים. הוא ישתה אותן והן יזלגו מעיניו כמי חיים.

בימים האחרים של חג הסוכות ישבה במרפסת בית המשפחה הריק ורקמה.
היא רקמה איילים מנוקדים וטווסים לבנים עצי רימונים ותפוחים וגפן משתרגת בירוק מלא שמש וכתום מתקפל של תחילת השלכת, היא רקמה פרפרים מהבהבים ואגלי טל שקופים.

הגשם הראשון הגיע.
היא קנתה מטריות חדשות לילדים והוציאה וסדרה את בגדי החורף שלהם בארונות. את המכנסיים הקצרים קפלה לתוך ארגז נצרים גדול שלפני שנים רבות, כשרק הכירה את בעלה שימש אותם כארגז מצעים.
עוד ועוד משטחים  רקמה כוסו בגוונים של שמים וארץ ודשא ואור ואויר, אגם קטן הנביע אדוות בהירות לחופיו,
ים כסוף נצץ במרחקים וספינה זעירה עם מפרשי ארגמן שטה בו לאיטה לעבר החוף.
כשאגמור את הרקמה, נזכרה, יבוא אהובי.

בימים אלו קשה היה לה להקדיש זמן רב לרקמה. הימים היו מלאי עבודה ובלילות היתה עייפה מכדי לרקום. בערבים בהם היתה מרדימה את ילדיה עם סיפור וחיבוקים היתה נרדמת בדרך כלל במיטתם, מקשיבה לקולות הגשם הדופק בחוץ, מתעוררת לפעמים להוציא את הכלבה שהעדיפה את הקור ומרחבי הגינה על פני חמימות הבית הסגור והיתה מודיעה על כך בנביחה רמה לפנות בוקר.

בעיניים טרוטות היתה מכינה סנדוויצ'ים, מלבישה, מסרקת, שופכת דגני בוקר וחלב לקעריות עמוקות אותן היו הילדים לוקחים בדרך כלל לאוטו, לאכול בדרך לבית הספר, ושם, במגרש החניה האפור היתה מחבקת מנשקת, שורכת מעיל, מיטיבה ילקוט על שכם קטנה, עוד חיבוק קטן תחת זרזיף גשם צונן. תנו ידיים, פוקדת. לא לקפוץ בשלוליות, שלא תהיו רטובים כל היום. מתניעה נוסעת. פסי מים דקים על השמשות משתקפים בלחייה.

בבית היתה מדיחה את הכלים מארוחת הערב של אתמול, ועולה מהר לחדר העבודה להספיק לעבוד לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, שאז היתה מכינה להם ארוחת הצהריים.
הימים היו קצרים.
לפעמים בערבים בהם היה בעלה לשעבר בבית המשפחה עם הילדים, היתה מצטרפת אליהם לארוחת ערב משותפת,
ואז היו יושבים יחד ארבעתם וכמו לא היו דברים מעולם. לפעמים היתה שם גם בת זוגו החדשה, ואז היתה הארוחה חפוזה והיא היתה ממהרת ללכת משם, רדופה בידי קולות הצחוק והשמחה של ילדיה המשחקים עם האישה החדשה.

כשהיתה חוזרת מהמפגשים האלו לחדרון הקטן שלה ורצתה לרקום, היתה נתקפת באי שקט נוראי, והיתה מנסה שוב ושוב בקוצר רוח הולך וגובר להשחיל את החוט במחט, ואז היתה מניחה את הרקמה מידה, מתקשרת לחברה ויוצאת לשתות בירה ולדבר על כל אותם דברים בהם דיברו לא פעם.

ולפעמים בכל זאת היתה רוקמת שעה קלה, מתקנת את עיני הינשוף, מוסיפה עוד גוון של חום לגזעו העתיק הנפתל של העץ הגדול שבמרכז.
עכשיו, שהחורף הלך והתמעט, כבר מעט מאוד משטחים היו עדיין לבנים, והתמונה כולה, כמו האביב שעלה ובצבץ מתוך האפור, גם היא סערה ורגשה ורגעה ושטה ונחה וחיה בצבעיה הרבים הרכים,
העזים הסותרים המתמזגים ---

ועדיין לא רקמה תך אחד בחוט הזהב.

לפעמים היתה האישה נזכרת שאי אז בסוף הקיץ, כשהחלה את הרקמה חשבה לעצמה: כשאסיים את הרקמה יבוא אהובי, היתה נזכרת ומחייכת לעצמה בסלחנות כמו שמחייכים למשובה של ילד.









יום חמישי, 26 באוגוסט 2010

מי מתייחס לאובייקטים כאל נשים


נשים מושפלות בפרסומות חוצות, נשים נאנסות ומעונות בקונגו, פדופילים בפייסבוק, רצח, מלחמות, דיכוי מכל סוג שהוא - אני אפילו לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים, ולא רואה טלוויזיה וזה זוחל מבעד למשקופים.
 ולי אין כוח להתמודד עם זה, אני רוצה למחוק ולהתחיל מהתחלה.
רוצה לשכב ערומה בקרחת יער ולא לפחד שמישהו יעשה לי משהו.
רוצה לטייל בליל ירח בשדות ולא לפחד מאנסים, מחבלים, מטורפים, שקרנים וזייני שכל.
אני רוצה את החופש שלי.

יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

אני מדמיינת

אתמול קבלתי על הבוקר מייל, מחברתי ענת, שהיא גם העורכת המופלאה של הספר שלי,
מצגת על מצב הנשים באפגניסטן. חומר כבד ומדכא שממש לא היה לי כוח לספוג.
רפרפתי על העמודים. next, next
הן צריכות ללבוש איזה בגד מאוד כבד שמסתיר אותן לגמרי, גם את העיניים,
זה מאוד כבד ומסורבל, הן מוגבלות בתנועה ובראיה,
אין מגע גופני יומיומי בינן לבין ילדיהן, גם כשהן מניקות, לא יכול להיווצר קשר עין או מגע גוף בגוף
יש ערים בהן אסור מותר לנשים לצאת מהבית רק פעמיים במהלך חייהן: פעם בחתונה ופעם בלוויה,
פטרולים של גברים צעירים מחפשים ברחבי הערים נשים שחושפות את פניהן,
או אפילו פורצות לרגע בצחוק רם.
אין פה הרבה ברירות בעניין הזה, בד"כ זה נגמר בסקילה.
טומנים אותן עד מעל החזה באדמה, כולל הידיים, רק הראש שצחק בחוץ
וסוקלים אותן.
אסור לאבנים להיות גדולות מדי, שלא תמות להם לפני שהם מספיקים להינות,
אסור שתהינה קטנות מדי - כי זה לא עושה את ההעבודה.
אין לי מושג איך, אבל צלחתי את המצגת עד סופה,
גם אם לא נכנסתי לפרטים, הפרטים נכנסו אלי.
וגם אם אני לא רוצה לדעת מזה, וגם אם אני רוצה לשכוח,
זה כבר כאן, הידע, והוא מופץ בכל האמצעים
ועדיין אנחנו מנסות להדוף אתזה מעלינו.

אבל הנשים ההן - הן אנחנו. (כמו שאינאנה אמרה לארשכיגל)
וההתפרצות הזו של אופל נובעת מהנפשות שלנו בדיוק כמו שהזאב
הוא חלק של כיפה אדומה.

ומה שאני לא מבינה זה איך יכול להיות שאנחנו יודעות מה קורה שם
(ובעוד אלף מקומות, לפעמים ממש בבית השכן)  - וממשיכות בחיינו
כאילו כלום לא קרה, כאילו אין לנו שום קשר לזה,
כאילו אין לנו שום אחריות.
איך זה שאנחנו לא פשוט קמות, יוצאות מהבית ומתחילות ללכת לשם,
עוד ועוד ועוד נשים, עשרות-אלפי, מאות-אלפי נשים שהולכות
לשם יחד יד ביד,
ואומרות מספיק.

וברור שיש למישהו אינטרס שהמצב ימשיך שם ככה,
כי גם בחלקים רבים שנכבשו מידי הטאליבן הנשים ממשיכות לחיות
(אם אפשר לקרוא לזה חיים - ואי אפשר) בדיוק כמו קודם.

אתמול דברתי על זה עם חברה

והיא אמרה שאולי ההזדהות ההשתייכותית שלנו נבנית ומוגדרת
ע"פ שבטים ולא לפי ג'נדר.

ובכן, תארו לכן שבמדינה מסוימת בעולם היו גברים
מוגבלים ללבוש חונק סגור ומעיק, היה אסור להם לצאת מהבית,
אסור לדבר או לצחוק בקול רם, הם היו נמכרים לעבדות בעלותיהן,
מוכים, מושפלים, מעונים, נאנסים, ונרצחים על בסיס יומי.

מעניין אם האו"מ לא היה צריך להיות שם רק כדי
להדוף את הגברים שבאו מכל העולם כדי להגן על האחים שלהם.

בקיצור, כמו רב הקורבנות אנחנו מפורדות,
מזדהות עם המערכת ומנסות בכל כוחנו להיות בסדר כדי לרצות אותה.

אנחנו יודעות שמה שקורה שם (וכאן) "זה לא בסדר",
אבל זה בהחלט "בתוך הסדר".

ותכלס גם לעזה בא לי כבר מזמן להיכנס ככה,
כי החיים שם גיהנום ואנחנו יכולות להפסיק את זה ממש עכשיו.

פשוט להגיד די.

לצפייה במצגת הנשים באפגניסטן

יום שלישי, 3 באוגוסט 2010

דיכאון פטריארכלי

במפגש האחרון שלנו, של הקבוצה בלטם, ניסינו לחשוב ביחד
על העניין הזה, "אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכלי".
כותרת ארוכה שחשבתי שהיא מסבירה את עצמה.
אבל ככל שהזמן עבר, וישבנו שם שלוש שעות מאוד אינטנסיביות,
הבנתי שאנחנו בקושי מגרדות את הקרום הדק-דקיק של להתחיל ליצור שפה משותפת
בסיסית, כדי שאולי מתישהו באמת נוכל לדבר על זה.

 "אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכלי" הוא הנושא הכי מאתגר מבחינתי בספר כי הוא כאילו עובר דרך ההבנה האינטלקטואלית לפני שהוא פוגש את הרגש, אבל למעשה המעטה האינטלקטואלי מכסה על פצע מאוד עמוק שהרבה פעמים היה נראה לי, כשצללתי לתוכו במהלך כתיבת הספר – שאני הולכת למקומות מסוכנים מדי, שזה מעלה בי כזה כעס ותסכול שאיך אני אוכל אחר כך לקיים זוגיות עם גבר.
בעצם רק הלידה של הבן שלי, אגם, מיתנה את הכאב ופתחה לאהבה, סליחה וחמלה.

במפגש בלטם, הרגשתי שאנחנו יכולות מאוד בקלות להתחיל להתבחבש עם מה נשי ומה גברי והאם יש דבר כזה שהוא מולד, (כמו ההבדלים הפיזיים ביננו) - או שהכל חינוך והתניות, וזה נושא מאוד חשוב, אבל במקרה הזה נראה לי שזה לוקח את הפוקוס מהדבר החשוב והוא: האם דג יודע מה זה מים? (ותודה לטל על הדימוי) כלומר, אם זו המציאות היחידה שלו – האם הוא מסוגל לדמיין אוויר? יבשה?


האם אנחנו כילודות חברה מסויימת - [[שבאופן מדהים ובלתי נתפס מבחינה סטטיסטית, לא משנה איפה נולדת על כדור הארץ במהלך שמונת אלפי או אפילו עשרת אלפי השנים האחרונות (או יותר - אין לי מושג כמה) –  נולדת למה שמכונה תרבות פטריארכלית, כלומר: שלטון האב]]  - האם אנחנו מסוגלות לדמיין מציאות אחרת?
לכאורה אנחנו יכולות להסתכל על גברים ולהגיד: הנה, זאת מציאות אחרת. אבל הבעיה היא שגם הם נושמים מים. הגברים, לא פחות מאיתנו נושאים בעול הפטריארכיה. אולי בדרכים מעודנות יותר, אבל האימפקט הוא לא פחות משמעותי.

יום שני, 2 באוגוסט 2010

מספרים לנו...


מספרים לנו שהדיכאון הוא מחלה, אבל, הוא יכול להיות גם התרופה.
מספרים לנו שהטירוף יאכל אותנו, אבל אנחנו יכולות לנגוס בו כבתפוח
ולתת לרעל הקטלני שלו לדהור בדמנו עד שישלים סיבוב,
ויפכֶּה שוב מליבנו כמים חיים.

אנחנו מתחילות בסדרה של ארבעה מפגשים מעצימים, במהלכם נצלול לעולמם
של מיתוסים ואגדות בהם הגיבורה מתה – ואז קמה לתחייה.
נדבר על הדיכאון לגווניו, בין אם קצר או מתמשך, חד פעמי או מחזורי ונתבונן בכוחות המרפא הקדומים הטמונים בו.

נכנס לשאול הפנימי בו שוכנים החלקים הלא רצויים המודחקים של נפשנו, וניתן להם מקום לבטא את עצמם.
נעמיק אל הימים הקדומים בהם מחזור החיים והמוות היו שלובים בתוך המחזור הנשי.

נטבול את ידינו באדמת השאול ונלוש לנו ילדת אור וצל פנימית,
אותה נעלה עמנו בחזרתנו אל פני האדמה, כשאנו משוחררות יותר ושלמות יותר.



מפגש ראשון: אדום שחור לבן. שלגיה - על הדיכאון ככוח מרפא.

מפגש שני: אינאנה. אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכאלי.

מפגש שלישי: כיפה אדומה – להשיב את האלה, להבריא את סבתא.

מפגש רביעי: קדרת הקסמים של היפיפייה הנרדמת.



משך כל מפגש כשלוש שעות.

תאריכים: מחזור מפגשים ראשון יתקיים באוקטובר 2010 ומחזור נוסף בדצמבר 2010.
המפגשים יתקיימו באזור המרכז, בפרדס חנה, ובטבעון.
קבוצה קבועה פועלת בלטם (גוש שגב) ובאוקטובר נתכנס למפגש השלישי.

מחיר: 90 ₪ למפגש כולל קפה ומטעמים, 300 ₪ לכל סדרת המפגשים.

לפרטים: סימונה - 050-9488830, simonachanoch@gmail.com.

לפרטים נוספים על הספר