היה היתה פעם אישה שרקמה לילד שלה את שמו על קלמר הבד שלו, היא ישבה בחדרון קטן שבעלה לשעבר שכר, ושבו היתה מתגוררת בימים בהם לא היתה עם ילדיה בבית המשפחה.
וברוקמה חשבה: ארקום לחדר הילדים ציור גדול של עץ ופרחים וציפורים מופלאות ופרפרים, בחוטים צבעוניים,
בירוק וחום וכחול וורוד וסגול וצהוב וזהב.
וכשאסיים את הרקמה יבוא אהובי.
והיא החלה לרקום, על בד כותנה לבן באלף ואחד צבעים שהלכו והתמזגו זה לתוך זה.
בעיקר היתה רוקמת בערבים בהם היתה בחדרון הקטן שלה, כי בימים בהם היתה בבית המשפחה עם ילדיה – היתה עסוקה בהכנת ארוחות, הקראת סיפורים, ניגוב דמעות, חיבוקים, נישוקים, שטיפת כלים, קניות, כביסות, נקיונות, סרוקי כינים, וכל שאר הדברים שהורים עושים עם ילדים. אלא שהיא היתה עושה את זה ארבעה ימים וארבעה לילות בשבוע ובשאר הימים היתה הולכת לחדרון הקטן ועובדת או כותבת או חולמת או מתפללת או בוכה, ועכשיו היתה בעיקר רוקמת ומחכה.
כשאסיים את הרקמה, הזכירה לעצמה, יבוא אהובי.
והימים עברו.
עוד ועוד עלים רקומים בשלושה גוונים של ירוק התווספו לעץ, עוד ועוד דובדבנים אדומים ושחורים נצצו בין ענפיו, עוד ועוד נוצות בסגול וצהוב וטורכיז וורוד צמחו על כנפי הציפורים, עוד מקורים נפערו בתעופה שהשאירה אחריה שובלי אוויר מתאבכים בתכלת כסופה, אבל חלקים רבים של הבד היו עדיין לבנים, וחוט הזהב עוד לא יצא מהקופסא.
והימים עברו.
ראש השנה שחגגה בבית הוריה עם ילדיה חלף, ואיתו גם יום הכיפורים בו ישבה בשקט מוחלט בחדרה הקטן ורקמה ורקמה ורקמה, חלף גם חג הסוכות שילדיה חגגו עם אביהם בחצר ביתה של בת זוגו החדשה, שם בנו להם סוכה וקישטו בציורים יפים ובשרשראות שגזרו והדביקו יחד עם ילדי האישה החדשה של אביהם.
בימים אלו, שהיו קשים במיוחד, שכן היה זה חג הסוכות הראשון שלא בילתה עם ילדיה, נסעה פעם אחת לים, שם טבלה במים הקרים וערבלה את דמעותיה עם מי הים המלוחים, השיטה אותן - את דמעותיה - כפניני מעמקים אל חופים רחוקים, אולי ישלה אותן דייג אמיץ ויבוא אליה והן חפונות בכף ידו - תראי, הוא יגיד לה, ויפתח את כפו לעומתה, הנה דמעותיך, מצאתי אותן בים. הוא ישתה אותן והן יזלגו מעיניו כמי חיים.
בימים האחרים של חג הסוכות ישבה במרפסת בית המשפחה הריק ורקמה.
היא רקמה איילים מנוקדים וטווסים לבנים עצי רימונים ותפוחים וגפן משתרגת בירוק מלא שמש וכתום מתקפל של תחילת השלכת, היא רקמה פרפרים מהבהבים ואגלי טל שקופים.
הגשם הראשון הגיע.
היא קנתה מטריות חדשות לילדים והוציאה וסדרה את בגדי החורף שלהם בארונות. את המכנסיים הקצרים קפלה לתוך ארגז נצרים גדול שלפני שנים רבות, כשרק הכירה את בעלה שימש אותם כארגז מצעים.
עוד ועוד משטחים רקמה כוסו בגוונים של שמים וארץ ודשא ואור ואויר, אגם קטן הנביע אדוות בהירות לחופיו,
ים כסוף נצץ במרחקים וספינה זעירה עם מפרשי ארגמן שטה בו לאיטה לעבר החוף.
כשאגמור את הרקמה, נזכרה, יבוא אהובי.
בימים אלו קשה היה לה להקדיש זמן רב לרקמה. הימים היו מלאי עבודה ובלילות היתה עייפה מכדי לרקום. בערבים בהם היתה מרדימה את ילדיה עם סיפור וחיבוקים היתה נרדמת בדרך כלל במיטתם, מקשיבה לקולות הגשם הדופק בחוץ, מתעוררת לפעמים להוציא את הכלבה שהעדיפה את הקור ומרחבי הגינה על פני חמימות הבית הסגור והיתה מודיעה על כך בנביחה רמה לפנות בוקר.
בעיניים טרוטות היתה מכינה סנדוויצ'ים, מלבישה, מסרקת, שופכת דגני בוקר וחלב לקעריות עמוקות אותן היו הילדים לוקחים בדרך כלל לאוטו, לאכול בדרך לבית הספר, ושם, במגרש החניה האפור היתה מחבקת מנשקת, שורכת מעיל, מיטיבה ילקוט על שכם קטנה, עוד חיבוק קטן תחת זרזיף גשם צונן. תנו ידיים, פוקדת. לא לקפוץ בשלוליות, שלא תהיו רטובים כל היום. מתניעה נוסעת. פסי מים דקים על השמשות משתקפים בלחייה.
בבית היתה מדיחה את הכלים מארוחת הערב של אתמול, ועולה מהר לחדר העבודה להספיק לעבוד לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, שאז היתה מכינה להם ארוחת הצהריים.
הימים היו קצרים.
לפעמים בערבים בהם היה בעלה לשעבר בבית המשפחה עם הילדים, היתה מצטרפת אליהם לארוחת ערב משותפת,
ואז היו יושבים יחד ארבעתם וכמו לא היו דברים מעולם. לפעמים היתה שם גם בת זוגו החדשה, ואז היתה הארוחה חפוזה והיא היתה ממהרת ללכת משם, רדופה בידי קולות הצחוק והשמחה של ילדיה המשחקים עם האישה החדשה.
כשהיתה חוזרת מהמפגשים האלו לחדרון הקטן שלה ורצתה לרקום, היתה נתקפת באי שקט נוראי, והיתה מנסה שוב ושוב בקוצר רוח הולך וגובר להשחיל את החוט במחט, ואז היתה מניחה את הרקמה מידה, מתקשרת לחברה ויוצאת לשתות בירה ולדבר על כל אותם דברים בהם דיברו לא פעם.
ולפעמים בכל זאת היתה רוקמת שעה קלה, מתקנת את עיני הינשוף, מוסיפה עוד גוון של חום לגזעו העתיק הנפתל של העץ הגדול שבמרכז.
עכשיו, שהחורף הלך והתמעט, כבר מעט מאוד משטחים היו עדיין לבנים, והתמונה כולה, כמו האביב שעלה ובצבץ מתוך האפור, גם היא סערה ורגשה ורגעה ושטה ונחה וחיה בצבעיה הרבים הרכים,
העזים הסותרים המתמזגים ---
ועדיין לא רקמה תך אחד בחוט הזהב.
לפעמים היתה האישה נזכרת שאי אז בסוף הקיץ, כשהחלה את הרקמה חשבה לעצמה: כשאסיים את הרקמה יבוא אהובי, היתה נזכרת ומחייכת לעצמה בסלחנות כמו שמחייכים למשובה של ילד.
וברוקמה חשבה: ארקום לחדר הילדים ציור גדול של עץ ופרחים וציפורים מופלאות ופרפרים, בחוטים צבעוניים,
בירוק וחום וכחול וורוד וסגול וצהוב וזהב.
וכשאסיים את הרקמה יבוא אהובי.
והיא החלה לרקום, על בד כותנה לבן באלף ואחד צבעים שהלכו והתמזגו זה לתוך זה.
בעיקר היתה רוקמת בערבים בהם היתה בחדרון הקטן שלה, כי בימים בהם היתה בבית המשפחה עם ילדיה – היתה עסוקה בהכנת ארוחות, הקראת סיפורים, ניגוב דמעות, חיבוקים, נישוקים, שטיפת כלים, קניות, כביסות, נקיונות, סרוקי כינים, וכל שאר הדברים שהורים עושים עם ילדים. אלא שהיא היתה עושה את זה ארבעה ימים וארבעה לילות בשבוע ובשאר הימים היתה הולכת לחדרון הקטן ועובדת או כותבת או חולמת או מתפללת או בוכה, ועכשיו היתה בעיקר רוקמת ומחכה.
כשאסיים את הרקמה, הזכירה לעצמה, יבוא אהובי.
והימים עברו.
עוד ועוד עלים רקומים בשלושה גוונים של ירוק התווספו לעץ, עוד ועוד דובדבנים אדומים ושחורים נצצו בין ענפיו, עוד ועוד נוצות בסגול וצהוב וטורכיז וורוד צמחו על כנפי הציפורים, עוד מקורים נפערו בתעופה שהשאירה אחריה שובלי אוויר מתאבכים בתכלת כסופה, אבל חלקים רבים של הבד היו עדיין לבנים, וחוט הזהב עוד לא יצא מהקופסא.
והימים עברו.
ראש השנה שחגגה בבית הוריה עם ילדיה חלף, ואיתו גם יום הכיפורים בו ישבה בשקט מוחלט בחדרה הקטן ורקמה ורקמה ורקמה, חלף גם חג הסוכות שילדיה חגגו עם אביהם בחצר ביתה של בת זוגו החדשה, שם בנו להם סוכה וקישטו בציורים יפים ובשרשראות שגזרו והדביקו יחד עם ילדי האישה החדשה של אביהם.
בימים אלו, שהיו קשים במיוחד, שכן היה זה חג הסוכות הראשון שלא בילתה עם ילדיה, נסעה פעם אחת לים, שם טבלה במים הקרים וערבלה את דמעותיה עם מי הים המלוחים, השיטה אותן - את דמעותיה - כפניני מעמקים אל חופים רחוקים, אולי ישלה אותן דייג אמיץ ויבוא אליה והן חפונות בכף ידו - תראי, הוא יגיד לה, ויפתח את כפו לעומתה, הנה דמעותיך, מצאתי אותן בים. הוא ישתה אותן והן יזלגו מעיניו כמי חיים.
בימים האחרים של חג הסוכות ישבה במרפסת בית המשפחה הריק ורקמה.
היא רקמה איילים מנוקדים וטווסים לבנים עצי רימונים ותפוחים וגפן משתרגת בירוק מלא שמש וכתום מתקפל של תחילת השלכת, היא רקמה פרפרים מהבהבים ואגלי טל שקופים.
הגשם הראשון הגיע.
היא קנתה מטריות חדשות לילדים והוציאה וסדרה את בגדי החורף שלהם בארונות. את המכנסיים הקצרים קפלה לתוך ארגז נצרים גדול שלפני שנים רבות, כשרק הכירה את בעלה שימש אותם כארגז מצעים.
עוד ועוד משטחים רקמה כוסו בגוונים של שמים וארץ ודשא ואור ואויר, אגם קטן הנביע אדוות בהירות לחופיו,
ים כסוף נצץ במרחקים וספינה זעירה עם מפרשי ארגמן שטה בו לאיטה לעבר החוף.
כשאגמור את הרקמה, נזכרה, יבוא אהובי.
בימים אלו קשה היה לה להקדיש זמן רב לרקמה. הימים היו מלאי עבודה ובלילות היתה עייפה מכדי לרקום. בערבים בהם היתה מרדימה את ילדיה עם סיפור וחיבוקים היתה נרדמת בדרך כלל במיטתם, מקשיבה לקולות הגשם הדופק בחוץ, מתעוררת לפעמים להוציא את הכלבה שהעדיפה את הקור ומרחבי הגינה על פני חמימות הבית הסגור והיתה מודיעה על כך בנביחה רמה לפנות בוקר.
בעיניים טרוטות היתה מכינה סנדוויצ'ים, מלבישה, מסרקת, שופכת דגני בוקר וחלב לקעריות עמוקות אותן היו הילדים לוקחים בדרך כלל לאוטו, לאכול בדרך לבית הספר, ושם, במגרש החניה האפור היתה מחבקת מנשקת, שורכת מעיל, מיטיבה ילקוט על שכם קטנה, עוד חיבוק קטן תחת זרזיף גשם צונן. תנו ידיים, פוקדת. לא לקפוץ בשלוליות, שלא תהיו רטובים כל היום. מתניעה נוסעת. פסי מים דקים על השמשות משתקפים בלחייה.
בבית היתה מדיחה את הכלים מארוחת הערב של אתמול, ועולה מהר לחדר העבודה להספיק לעבוד לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, שאז היתה מכינה להם ארוחת הצהריים.
הימים היו קצרים.
לפעמים בערבים בהם היה בעלה לשעבר בבית המשפחה עם הילדים, היתה מצטרפת אליהם לארוחת ערב משותפת,
ואז היו יושבים יחד ארבעתם וכמו לא היו דברים מעולם. לפעמים היתה שם גם בת זוגו החדשה, ואז היתה הארוחה חפוזה והיא היתה ממהרת ללכת משם, רדופה בידי קולות הצחוק והשמחה של ילדיה המשחקים עם האישה החדשה.
כשהיתה חוזרת מהמפגשים האלו לחדרון הקטן שלה ורצתה לרקום, היתה נתקפת באי שקט נוראי, והיתה מנסה שוב ושוב בקוצר רוח הולך וגובר להשחיל את החוט במחט, ואז היתה מניחה את הרקמה מידה, מתקשרת לחברה ויוצאת לשתות בירה ולדבר על כל אותם דברים בהם דיברו לא פעם.
ולפעמים בכל זאת היתה רוקמת שעה קלה, מתקנת את עיני הינשוף, מוסיפה עוד גוון של חום לגזעו העתיק הנפתל של העץ הגדול שבמרכז.
עכשיו, שהחורף הלך והתמעט, כבר מעט מאוד משטחים היו עדיין לבנים, והתמונה כולה, כמו האביב שעלה ובצבץ מתוך האפור, גם היא סערה ורגשה ורגעה ושטה ונחה וחיה בצבעיה הרבים הרכים,
העזים הסותרים המתמזגים ---
ועדיין לא רקמה תך אחד בחוט הזהב.
לפעמים היתה האישה נזכרת שאי אז בסוף הקיץ, כשהחלה את הרקמה חשבה לעצמה: כשאסיים את הרקמה יבוא אהובי, היתה נזכרת ומחייכת לעצמה בסלחנות כמו שמחייכים למשובה של ילד.
