לאמיר

היו היו פעם בארץ רחוקה


מלך ומלכה

ואחרי הרבה שנים,

אחרי שכבר נולדו הילדים

ואחרי שכבר המלכה היתה חולה המון זמן

ואחרי שכבר הבריאה

ואחרי שכבר עזבה את המלך

ואפילו אמרה שהוא בעצם לא מלך

ואף פעם לא היה


היא הלכה לטייל עם הכלבה


זה היה יום שישי בערב.

המלך לשעבר לקח את הילדים לבקר את אישתו החדשה

והיא, המלכה הנ"ל הלכה כאמור לטייל עם הכלבה.

תמיד הן הולכות לגן ציבורי קטן,

שם הכלבה מחרבנת והמלכה מסתכלת לכיוון אחר

אבל הפעם המלכה הסתכלה

זה היה קקי חום בצבע מצוין

ואחר כך הן הלכו הביתה

אבל במקום להיכנס, פנו לכיוון ההפוך ונכנסו לסימטה קטנה

שהמלכה מעולם לא ביקרה בה.

ובסוף הסמטה בהק בית כנסת לבן

ובתוכו אור יקרות.

שלוש דלתות היו לו, בחזיתו הרחבה,

שתיים פתוחות ואחת, האמצעית, סגורה.

כמה ילדים בבגדי שבת שיחקו בחצרו

ומנגד התקרבה אישה בשמלה שחורה

וכיסוי ראש, שכבר בהולכה

הצטרפה לשירה שעלתה מתוך הבית.


בפתח הדלת השמאלית נשענה אישה בשיער קצר על המשקוף ושרה,

מבעד לדלת הימנית ראתה המלכה איש שהילד שלו עומד בין ברכיו והם שרים יחד את התפילה.

האישה בשחור נכנסה מבעד לדלת הסגורה.


המלכה עמדה בחוץ.

וחשבה: כלב הוא חיה טמאה.

אני בלי כיסוי ראש.


והלכה הביתה.


ובדרך נזכרה שהסיפור אמור להתחיל בהיו היו פעם

והבינה שזה סיפור על ביחד.

ובכתה

הבור חלק 2

היה היתה אישה...
היה היתה אישהההה...
המילים מתעקמות, נשברות כמו במראה סדוקה
מכפילות עצמן לגרוטסקה.
ה י ה ה י ת ה א י ש  ה.....

טוב,
היה היתה אישה שלא היתה שמחה בליבה
וכל ימיה היתה מתפללת לשמים שיביאו לה שמחה.
התפללה גם לים בו טבלה, גם לירח הכסוף שבאורו רחצה את שדיה
התפללה לאל ולאלה, למלאכים ולפיות, לרוח היער המפעמת בעצים, לעשב המתנועע ברוח ביער המפ ע מ ת   ב  ע  צ   י   ם
תמיד היתה עצובה והתפללה לשמחה.
והנה, אחרי שיצאה מהבור ונסעה הביתה,
שמה לב, איך לאט לאט הולכת שמחה וכמו מתגנבת לתוך גופה.
בהתחלה זה היה בקטנה.
אגל טל על עלה ירוק בבוקר הביא לעיניה דמעות אושר
אד טיפות מים זערוריות מתאבך מקומקום המטבח הפעים בה התרגשות שבקושי כבשה
מערך כוכבי יה רוטטים בשמי סוף קיץ שחורים הרחיב את נשימתה בחיוך הודיה.
שמחה.
הימים עברו והשמחה רק גברה.
פעם ניסתה לצעוק יוהוווווווווו באושר כשנהגה בסוזוקי החבוטה שלה
זה היה  על כביש החוף,
ליד ג'אסר א זארקא היא כמעט התנגשה בקיר בטון מרוב שמחה על השקנאים בשמים
ולא היה לה איכפת.
השמחה מלאה אותה.

אי אי.
איך חותכים מכאן לפואנטה.
אין לי כוח לספר את כל שהביא הזמן
את מה שאורב בעיקולים של הצנרת
בשולי הכבישים...

אבל יום אחד האישה הבינה שהיא שכחה איפשהו את הלב שלה.
וכשחישבה צעדיה לאחור וניסתה להיזכר איפה פגשה אותו לאחרונה
היא הבינה שזה היה באותו יום בו יצאה מהבור,
ושמעה את ליבה ואולי לראשונה בחייה הבינה מה הוא אומר
ושהוא אומר לה
סעי מכאן.
והיא נסעה
אבל אולי, מכוחו של איזה הרגל קלוקל,
או בהלה
הלב קפץ מהמכונית,
בזמן שהתניעה וחזר למדורה. זה כנראה מה שקרה.

האישה, מאוד רצתה את הלב שלה בחזרה
גם כי סוף סוף היא התחילה להבין מה הוא אומר וחשבה שזה אחלה כלי להשתמש בו
כדי לקדם כל מיני עניינים (מחשבה של אישה בלי לב)
וגם כי היא נורא רצתה לאהוב כבר מישהו ונדמה היה לה שבלי לב זה לא אפשרי.

טוב, אז היא נכנסה לאוטו ונסעה.
בצומת ההיא פנתה ימינה, ושמאלה ושמאלה ושמאלה הגיעה לבור ונכנסה.
שקט.
החייל מת.
המדורה כבויה.
ישבה האישה עם החייל שעתיים ושלוש וארבע.
ישבה ועמדה ושכבה ודיברה ואכלה ושתתה והקשיבה
ובגלל שהמדורה היתה כבויה והחייל מת, לא העיזה לשאול על הלב ונסעה משם
עם מין תחושת מועקה שהלכה והתפוגגה עד שהגיעה הביתה.
למחרת בבוקר שוב דמעה מאושר כשהאור השתבר כה יפה באד הקומקום
שוב נשמה בשמחה מלוא ראותיה את היותה.

הבור

היה היתה אישה שלא הכירה את שפת הלב ולכן נזקקה לתרגום. הכוכבים תרגמו לה את ליבה, הצדפים תרגמו לה את ליבה, גלי הים תרגמו את ליבה, וגם הרוחות, והמטבעות, והקלפים, ולכן היתה הולכת ומקשיבה בתשומת לב רבה ומחפשת אותות. יום אחד לחש לה ליבה דבר מה לא ברור, היא ניסתה להקשיב אבל לא הבינה מילה, הלב דיבר יותר ויותר חזק והאישה, שבאמת רצתה לדעת מה הוא אומר, הקשיבה לרוחות, השליכה מטבעות, נועצה במילים כתובות והחליטה שליבה אומר לה לנסוע למקום אליו לא התכוונה ללכת בכלל. בור. לכי לבור, אמרו לה האותות והיא נכנסה לאוטו ונסעה.


היא קיבלה הוראות הגעה, פנתה מכביש שש לצומת כפר סבא והגיעה.
כמה מוזר.
בפאתי הבור קיבלו את פניה בנועם, היא הוזמנה פנימה והרוח נשבה בהסכמה.
נכנסה האישה לבור ולפתע החל הבור לנסוע והיא בתוכו, אין דרך החוצה ואין לה גם רצון לצאת, כמו במרכבה רתומה לשלושה דרקוני זהב שטה האישה בתוך הבור והרוח מלטפת ומרעידה את הוילון.
הס. אומרת הרוח, עצמי עיניים, זו הנסיעה שחיכית לה, זו הנסיעה שעליה לחש לך ליבך.
והאישה שרצתה להודות לליבה לא הצליחה לשמוע מה הוא אומר.
שקט הלב, אולי נרדם, הבור טס והרוח הומה.
מקץ שעות רבות עצר הבור והאישה יצאה.

למחרת חזרה האישה לבור וברגע שדרכה בו יצא הבור למסע נוסף.
כמה נעים היה בבור.
ניסתה האישה לקרוא אל ליבה, לומר לו שוב תודה.
אבל הרוח היתה חזקה מדי, כמו מוזיקה היתה הרוח, כמו רוח היתה התנועה.
הבור טס והאישה בתוכו.
צוחקת באושר.
הבור שט והרוח הומה.

כשהתרגלה לבור ולנסיעה ראתה שבקצהו של הבור בוערת אש. היא התקרבה ושם היתה מדורה ולידה חייל.
החייל היה פצוע אבל לא דימם. כשהתבוננה בו מקרוב נראה היה שאין איבר שלם בגופו. על פניו היתה צלקת, רגלו האחת היתה מפורקת, עצמותיו כסוסות, בטנו מחוזקת ברצועות, עיניו מתות.
החייל הרים אליה את עיניו, חייך והגומות שלו חייכו איתו. אני יודע מי את הוא אמר.
והיא, מבלי שידעה למה ענתה לו: כן. אני פה בשבילך.
והלב לחש לה דבר מה אבל היא לא שמעה.
התישבה האישה ליד החייל, השעינה את ראשו על כתפה וחיכתה.
השעות חלפו. האש בערה. החייל התחפר במתיקות בצווארה, היא הכינה את עצמה לנסיעה ארוכה.
מדי פעם החליפו כמה מילים.
אישה חייל ומדורה והבור הרתום לשלושה דקוני זהב שט בחשכה.

הימים עברו. מדי פעם היה החייל נרעד בבעתה כמו מתוך חלום רע, והיא היתה מניחה יד על חזהו המצולק ואומרת אני פה איתך .לפעמים היה מספר על חייו, על הקרבות שלחם, על הנשים שאהב, לפעמים רצה שתדבר והיה מקשיב בשתיקה. כשהיתה שואלת אותו דבר מה, או מבקשת לדעת או להבין את סיפוריו היה מתעטף בשתיקה רגוזה, ואותה מעולם לא שאל דבר.
לפעמים היה כועס והיא מבלי לדעת על מה היתה מתנצלת.
אני פה בשבילו היתה עונה לעצמה.
אני פה בשבילך. היתה אומרת לו, והוא היה אוחז בידה.

אף אחד לא יודע איך זה קרה, אולי המדורה, אולי הזמן, אולי משהו שהאישה עשתה, אבל יום אחד הבחינה האישה בכך שהעיניים של החייל כבר לא מתות.
אי שם ניצנץ משהו. אור קטן ויציב.
היה זה זמן שהאישה תלך והיא הבטיחה לחזור ברגע שתוכל.

הבור עצר, היא יצאה, נכנסה לאוטו וברגע שהתניעה הרגישה שמשהו בתוכה זז, לוחש מציק, מדבר, ופתאום שמעה שהלב שלה מדבר, הלב שלה דיבר והיא הבינה. בלי מטבעות ובלי כוכבים ובלי חולות נודדים ומעוף ציפורים, הבינה שכבר לא תחזור לשם. הבינה שבכלל זה לא היה המקום שלה.

היא לא התבוננה אחורה אבל ידעה שלו היתה מסתובבת היתה מגלה שהבור כבר לא שם, וגם לא החייל.
וגם לא המדורה.

שחררי

בספר הילדים המקסים של קובי מידן "בית חרושת לשירים" יש שיר על ילד שרוצה טרקטור גדול בחנות הצעצועים ומרוב שהוא רוצה הוא מרגיש כאילו כל הגוף שלו מלא טרקטורים קטנים שמטרטרים ומרעישים ככה שהוא בקושי יכול לשמוע את אמא שמסבירה שאי אפשר עכשיו, עוד מעט – בפסח - יקבל. אבל בסוף הוא מצליח להבין, ואחד אחד עוצרים הטרקטורים ומכבים את המנוע.... "ורק טרקטור אחד קטן בלב ממשיך לעבוד עד פסח"...


ואני, שכביכול מחפשת שקט, מגלה שבעצם אני מפחדת לכבות את הטרקטור הקטן שמטרטר לי בלב, לעצור את האישה הקטנה שרצה. שהרי, מה אעשה בלב הדממה נטולת הרצונות? מה אהיה בתוך השקט המוחלט? מי אהיה באין תשוקה שתניע לפעולה?

האם אהיה כעלה שנפל מעץ והוא נסחף במי הנהר, צף בשלווה או מתערבל בשאון המים כחפצו של הזרם? או כגל שלא נודע כי בא אל קרבו של הנהר הגדול והתנועה היא הווייתו? או שאולי כאבן קטנה בתחתית הנהר, שהמים חולפים על פניה והיא נותרת דוממת?

בספר הטאו (בתרגומו של נסים אמון) שאני ישנה איתו וערה בו כבר כמה שנים, אני פותחת כמו באורקל: שואלת שאלה ומקבלת תמיד את התשובה, ופעמים רבות מכפי שאוכל לזכור הייתה התשובה:



מי שמבקש להחזיק בעולם ולשנותו

רואה אני כי לא יצליח.

העולם הוא כלי של אנרגיה וצ'י

לא ניתן לכלאו

הכולא מהרס אותו

המחזיק בו מאבדו



איש הטאו אינו מנסה

לעצב את העולם

לכן אינו פוגע בו

האישה שפחדה לעשות קקי

היה הייתה אישה שפחדה לעשות קקי. לא כמשל. ממש.

בכל פעם שהייתה מרגישה את כל אותם דברים שאנשים מרגישים כשבא להם קקי,
הייתה מתמלאת בפחד נוראי ומתכווצת.
כולם עושים קקי. בכל העולם. זה כמו לנשום, או לאכול, הייתה אומרת לעצמה, אבל זה לא עזר. היא עדיין פחדה.
אולי זה בגלל שכשעושים קקי צריך להיות לבד?
פעם מישהו אמר לה שהעולם יהיה שפוי ביום שאנשים יחרבנו ביחד בדיוק כמו שהם אוכלים ביחד. היא הסכימה עם זה, אבל כשניסתה להפיץ את הרעיון בין חבריה הם אמרו לה איכס.
וככה היא נשארה. לבד, עם הקקי המפחיד.

יום אחד היא שמעה שרחוק רחוק בקצה השביל גרים שלושה גמדים מרפאים מפורסמים בעולם כולו.
הם הצליחו לרפא כמעט כל מחלה או כאב או בעיה או מחסור בהם נתקלו, מפני שידעו
לשאול את השאלות הנכונות.
אז האישה ארזה לה צידה לדרך: מעט אוכל מהסוג שכמעט לא עושה קקי, והרבה מים – כי פיפי היא דווקא אהבה לעשות, ונייר טואלט.
היא התפללה להרגיש בבית בכל מקום בעולם ויצאה לדרך.
מקץ שלושה ימים או שלושה שבועות או שלושה חודשים, הגיעה האישה שפחדה לבית הגמדים.
הגמדים קיבלו אותה בחיוך נעים והכניסו אותה הביתה.

הם הושיבו אותה על כורסה רכה, והתיישבו מולה שלושתם יחד על ספה קטנה, רגליהם הקצרות מתנדנדות באוויר, זקנים הלבנים מכסים כרסים קטנות ועיניהם נוצצות.
האישה סיפרה להם שהיא מפחדת לעשות קקי. היא תיארה את הפחדים שלה במילים רבות ומורכבות, היא סיפרה על התחושות הגופניות בפרוט רב מלא חיים, על הסחרחורות, גלי החום, גלי הקור והצמרמורות ותחושת הריק והמלא והשאלה הגדולה והתהום והבדידות והאפלה.
ואז, אחרי שהקשיבו רב קשב, ושתקו שעה קלה, שאלו אותה הגמדים, כל אחד – שאלה.
הראשון שאל: איך גמלו אותך מחיתולים כשהיית תינוקת?
השני שאל: מה את מפחדת לשחרר?
והשלישי שאל: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?
האישה צררה את שלושת השאלות בתוך מטפחת, הטמינה אותה בין שדיה, איפה שהלב,
ונתנה להן לחלחל פנימה.
היא התפללה להרגיש בבית בכל מקום בעולם והלכה לה.
כל הדרך הארוכה הביתה היא חשבה על השאלות.
ואז בשדה רחב ידיים וירוק, מלא מרגניות, ועוגות קקי גדולות, בתוך עדר פרות רועות
היא עצרה. והרגישה בבית.
ולא פחדה.

האישה והדב

היה היתה אישה שהאמינה בפיות, בקסמים ובדברים הסמויים מן העין.

יום אחד הלכה האישה ביער ופגשה דוב, והיה זה דוב מדבר שהפליא לספר סיפורים. ביקש הדוב מן האישה שתביא לו משהו לאכול ומשהו לשתות ומשהו לעשן והיא הוציאה מתוך סלה לחם ויין וטבק. ישבה האישה עם הדוב שעה ושעתיים ושלוש וארבע והדוב אכל ושתה ועישן וסיפר לה סיפורים.
הבוקר כמעט עלה כשהדוב קם, התמתח, חיבק אותה חיבוק דובי והלך לו.

נצרה האישה את זכר הלילה ההוא בלבה ותהתה תהייה גדולה, האם באמת פגשה דוב מדבר או שדמיינה, ואיך התמזל דווקא לה מזלה לפגוש דוב מדבר, והאם תוכל להביאו יום אחד לביתה?
ואיך יגיבו ילדיה כשישמעו שהיא מתרועעת עם דובים, איך יגיבו הוריה וחבריה?

חודשים רבים חלפו, והאישה לא שכחה את הדוב.
היו אלו חודשים קשים. כספה המועט של האישה אזל, והיא היתה בודדה ועצובה.
ככל שהימים הפכו קשים יותר, כן הלכו ותכפו מחשבותיה על הדוב, נדמה היה לה כי אילו רק היה הדוב שב ומדבר אליה, היו חוזרים לה כוחותיה והיא היתה מצליחה לעבוד ולשמוח ולצאת מביתה ולחזור להאמין בפיות בקסמים ובדברים הסמויים מן העין. נדמה היה לה שהדוב, שידע יפה כל כך לספר סיפורים ישמח וודאי לשמוע סיפורים חדשים, את הסיפורים שלה, וכך, במקום להשליך את סיפוריה בגמר השימוש, היתה שומרת אותם בקופסה מיוחדת, למען הדוב.

יום אחד, כשאספה מספיק סיפורים, צער ויאוש, יצאה האישה ליער לחפש את הדוב. היא הלכה יחפה ובכותונת לילה, כי לא יכלה יותר לחכות ובטוחה היתה שלדוב לא אכפת איך היא נראית, ולקחה איתה כמובן את תיבת הסיפורים שהיתה עכשיו גדולה וכבדה מאוד. היא הלכה באיטיות עד שהגיעה לאותו מקום ביער שם פגשה לפני חודשים רבים את הדוב, ואכן, כמו במעשה קסמים הוא היה שם ושמח לקראתה. פתחה האישה את קופסת הסיפורים והדוב קלט אותם אחד אחד בכפותיו הגדולות ורחרח אותם וטעם מהם, והתענג עליהם מאוד. שמחה האישה בדוב, ונפשה נקשרה בנפשו.

מעתה רצתה האישה שהדוב ייפגש איתה בכל יום ויספר לה את סיפוריו ויקשיב לסיפוריה. הדוב, שאהב את האישה, והתענג על סיפוריה השתדל לרצותה וכך היו נפגשים ומספרים.

יום אחד סיפר הדוב לאישה שהוא נסיך, והאישה שהאמינה בקסמים, לא הבינה שהוא מתכוון לכך שהוא דוב נסיך, אלא חשבה בליבה שהוא ודאי נסיך מכושף לדוב, ומאחר והכירה סיפורים רבים בהם נסיך מכושף חזר להיות נסיך מכוח אהבתה של אישה – החליטה בליבה לדבוק בו ולאהוב אותו עד שיוסר מעליו הכישוף.

מאחר וכבר לא הייתה אישה צעירה וכבר ראתה דבר או שניים בעולם הזה, ידעה שכשהדוב יחזור להיות נסיך וודאי יעדיף להינשא לנסיכה ויעזוב אותה לנפשה, ובכל זאת המשיכה לבוא אליו ולתת לו את כל האהבה שיכלה למצוא בלבה.

לילה אחד באה האישה אל הדוב. היה זה ליל כוכבים והם יצאו מקרחת היער שלהם והלכו לשבת תחת עץ אחד ליד מעין קטן. הם ישבו ודיברו ושתו ואכלו ועישנו ואז החל הדוב ללטף את האישה. והיא שבהתחלה נבהלה קצת, התמסרה לליטופיו והם היו לה כתחבושות מרפא על ליבה העייף ועל גופה הכואב.
והם הפכו לזוג נאהבים.

עתה היה הדוב בא לעיתים רחוקות יותר אל קרחת היער.
הוא אמר לאישה שהוא אוהב אותה ושהוא חושב עליה, אבל הוא היה מאוד עסוק.
שוב לא סיפרו זה לזו את סיפוריהם, והאישה הרגישה עצובה ובודדה יותר מתמיד.
אט אט התפוגג הדוב מליבה של האישה. היא זכרה שאי פעם היה לה כתחבושת וחבר וחיק ובית
אבל שוב לא היתה שומרת למענו את סיפוריה, אלא זורקת מיד לאחר השימוש.
וכשהיה הדוב בא היו מתגוששים במילים ובגוף ולא נותר דבר הסמוי מן העין.
כשהייתה אומרת שהיא רוצה לעזוב היה הדוב כועס, וכשהייתה עולבת בו היה הדוב שותק,
וכשהייתה בוכה היה הדוב מחבק, והיא, שיותר מכל פחדה להיות לבד, היתה מתרצה ושותקת ומוחקת.

יום אחד טיילה האישה ביער שקועה במחשבות. היא חשבה ללכת אל הדוב ולומר לו שהיא עצובה ובודדה ושאת סיפוריה אינה שומרת עוד למענו וכבר לא רוצה גם להקשיב לסיפוריו, והנה ראתה אותו פתאום, מרחוק עומד על רגליו האחוריות בקצה קרחת היער.
אל תתקרבי, הוא צעק לה. אני לא רוצה לראות אותך יותר.
האישה, שהופתעה מאוד התחננה שייתן לה להתקרב אליו אבל הדוב שאג.
היא עמדה שם והתבוננה בו יורד על ארבעת כפותיו, נכנס אט אט לתוך היער ונעלם.

עמדה האישה לחזור לביתה אך משהו בתוכה לחש לה שתלך אחריו. האישה, שמעולם לא נכנסה לחלק הזה של היער, חששה מאוד שמא תפגוש שם בעוד דובים, כאלו שאינם מדברים, או בזאבים, או במכשפות, אבל רגליה כבר הלכו מעצמן בעקבות הדוב והיא כבר הייתה עמוק בין העצים.
לאחר שהלכה כך כמה דקות, ליבה מפרפר ורגליה נשרטות, ראתה בצד הדרך, תחת שיח, משהו כהה שנדמה היה לה כאילו זה הדוב, ישן, אבל לפתע היה נראה לה קטן מאוד.
היא התקרבה על בהונות, רכנה אליו, וגילתה שהייתה זו פרוות הדוב, מקופלת תחת שיח.
ליבה של האישה הלם בפראות. היא עמדה שם כמה דקות בשקט, מחזיקה בפרוות הדוב, קרעי מחשבות, שאלות, צעקות סתומות ובכי חלפו בראשה. אך היא עמדה בשקט, רועדת, והקשיבה.

לפתע, לא מרחוק, עלו קולות דיבור וצחוק, האישה שהמשיכה להחזיק את פרוות הדוב, החלה להתקדם בשקט לכיוון הקולות. ככל שהתקרבה הלך אחד הקולות והתבהר והפך חזק, וברור היה לה שזהו קולו של הדוב. היא התקרבה עוד ועוד, בשקט בשקט עד שראתה חבורת אנשים קטנה שבמרכזה גבר גדול.

הגבר שדיבר בקולו של הדוב צחק בקול רם, עישן ושתה וסיפר סיפור. הקהל הקטן שלו היה מרותק לדבריו. נראה היה שהסיפור מתקרב לסיומו, קולו של האיש עלה בחגיגיות ועיני שומעיו נצצו:
"הדוב נעמד על כפותיו האחוריות וצעק לה שתלך" סיפר האיש, "והאישה שבמילא לא רצתה לראות אותו יותר, פנתה והלכה משם. הלך הדוב אל היער, עייף ועצוב, הוא הוריד את הפרווה שלו, נכנס למיטה והלך לישון".
האיש סיים את הסיפור, ולגם לגימה ארוכה מהבירה שלו.
חבריו הרהרו בסיפור עת קצרה ואחר כך פתחו כולם ודיברו בדבר מה אחר.
האיש שתה בשקט את הבירה שלו עד תומה ואז הצטרף לשיחה.
האישה שעמדה כל העת בין הצללים חזרה אחורה, מחבקת אליה את פרוות הדוב.
היא הגיעה לשיח תחתיו מצאה אותה, קיפלה אותה יפה והניחה אותה שם.
הלכה הביתה, נכנסה למיטה והלכה לישון.

היה היתה אישה שרקמה לעצמה אהוב

היה היתה פעם אישה שרקמה לילד שלה את שמו על קלמר הבד שלו, היא ישבה בחדרון קטן שבעלה לשעבר שכר, ושבו היתה מתגוררת בימים בהם לא היתה עם ילדיה בבית המשפחה.


וברוקמה חשבה: ארקום לחדר הילדים ציור גדול של עץ ופרחים וציפורים מופלאות ופרפרים, בחוטים צבעוניים,
בירוק וחום וכחול וורוד וסגול וצהוב וזהב.
וכשאסיים את הרקמה יבוא אהובי.

והיא החלה לרקום, על בד כותנה לבן באלף ואחד צבעים שהלכו והתמזגו זה לתוך זה.

בעיקר היתה רוקמת בערבים בהם היתה בחדרון הקטן שלה, כי בימים בהם היתה בבית המשפחה עם ילדיה – היתה עסוקה בהכנת ארוחות, הקראת סיפורים, ניגוב דמעות, חיבוקים, נישוקים, שטיפת כלים, קניות, כביסות, נקיונות, סרוקי כינים, וכל שאר הדברים שהורים עושים עם ילדים. אלא שהיא היתה עושה את זה ארבעה ימים וארבעה לילות בשבוע ובשאר הימים היתה הולכת לחדרון הקטן ועובדת או כותבת או חולמת או מתפללת או בוכה, ועכשיו היתה בעיקר רוקמת ומחכה.

כשאסיים את הרקמה, הזכירה לעצמה, יבוא אהובי.

והימים עברו.

עוד ועוד עלים רקומים בשלושה גוונים של ירוק התווספו לעץ, עוד ועוד דובדבנים אדומים ושחורים נצצו בין ענפיו, עוד ועוד נוצות בסגול וצהוב וטורכיז וורוד צמחו על כנפי הציפורים, עוד מקורים נפערו בתעופה שהשאירה אחריה שובלי אוויר מתאבכים בתכלת כסופה, אבל חלקים רבים של הבד היו עדיין לבנים, וחוט הזהב עוד לא יצא מהקופסא.

והימים עברו.

ראש השנה שחגגה בבית הוריה עם ילדיה חלף, ואיתו גם יום הכיפורים בו ישבה בשקט מוחלט בחדרה הקטן ורקמה ורקמה ורקמה, חלף גם חג הסוכות שילדיה חגגו עם אביהם בחצר ביתה של בת זוגו החדשה, שם בנו להם סוכה וקישטו בציורים יפים ובשרשראות שגזרו והדביקו יחד עם ילדי האישה החדשה של אביהם.

בימים אלו, שהיו קשים במיוחד, שכן היה זה חג הסוכות הראשון שלא בילתה עם ילדיה, נסעה פעם אחת לים, שם טבלה במים הקרים וערבלה את דמעותיה עם מי הים המלוחים, השיטה אותן - את דמעותיה - כפניני מעמקים אל חופים רחוקים, אולי ישלה אותן דייג אמיץ ויבוא אליה והן חפונות בכף ידו - תראי, הוא יגיד לה, ויפתח את כפו לעומתה, הנה דמעותיך, מצאתי אותן בים. הוא ישתה אותן והן יזלגו מעיניו כמי חיים.

בימים האחרים של חג הסוכות ישבה במרפסת בית המשפחה הריק ורקמה.
היא רקמה איילים מנוקדים וטווסים לבנים עצי רימונים ותפוחים וגפן משתרגת בירוק מלא שמש וכתום מתקפל של תחילת השלכת, היא רקמה פרפרים מהבהבים ואגלי טל שקופים.

הגשם הראשון הגיע.
היא קנתה מטריות חדשות לילדים והוציאה וסדרה את בגדי החורף שלהם בארונות. את המכנסיים הקצרים קפלה לתוך ארגז נצרים גדול שלפני שנים רבות, כשרק הכירה את בעלה שימש אותם כארגז מצעים.
עוד ועוד משטחים  רקמה כוסו בגוונים של שמים וארץ ודשא ואור ואויר, אגם קטן הנביע אדוות בהירות לחופיו,
ים כסוף נצץ במרחקים וספינה זעירה עם מפרשי ארגמן שטה בו לאיטה לעבר החוף.
כשאגמור את הרקמה, נזכרה, יבוא אהובי.

בימים אלו קשה היה לה להקדיש זמן רב לרקמה. הימים היו מלאי עבודה ובלילות היתה עייפה מכדי לרקום. בערבים בהם היתה מרדימה את ילדיה עם סיפור וחיבוקים היתה נרדמת בדרך כלל במיטתם, מקשיבה לקולות הגשם הדופק בחוץ, מתעוררת לפעמים להוציא את הכלבה שהעדיפה את הקור ומרחבי הגינה על פני חמימות הבית הסגור והיתה מודיעה על כך בנביחה רמה לפנות בוקר.

בעיניים טרוטות היתה מכינה סנדוויצ'ים, מלבישה, מסרקת, שופכת דגני בוקר וחלב לקעריות עמוקות אותן היו הילדים לוקחים בדרך כלל לאוטו, לאכול בדרך לבית הספר, ושם, במגרש החניה האפור היתה מחבקת מנשקת, שורכת מעיל, מיטיבה ילקוט על שכם קטנה, עוד חיבוק קטן תחת זרזיף גשם צונן. תנו ידיים, פוקדת. לא לקפוץ בשלוליות, שלא תהיו רטובים כל היום. מתניעה נוסעת. פסי מים דקים על השמשות משתקפים בלחייה.

בבית היתה מדיחה את הכלים מארוחת הערב של אתמול, ועולה מהר לחדר העבודה להספיק לעבוד לפני שהילדים חוזרים מבית הספר, שאז היתה מכינה להם ארוחת הצהריים.
הימים היו קצרים.
לפעמים בערבים בהם היה בעלה לשעבר בבית המשפחה עם הילדים, היתה מצטרפת אליהם לארוחת ערב משותפת,
ואז היו יושבים יחד ארבעתם וכמו לא היו דברים מעולם. לפעמים היתה שם גם בת זוגו החדשה, ואז היתה הארוחה חפוזה והיא היתה ממהרת ללכת משם, רדופה בידי קולות הצחוק והשמחה של ילדיה המשחקים עם האישה החדשה.

כשהיתה חוזרת מהמפגשים האלו לחדרון הקטן שלה ורצתה לרקום, היתה נתקפת באי שקט נוראי, והיתה מנסה שוב ושוב בקוצר רוח הולך וגובר להשחיל את החוט במחט, ואז היתה מניחה את הרקמה מידה, מתקשרת לחברה ויוצאת לשתות בירה ולדבר על כל אותם דברים בהם דיברו לא פעם.

ולפעמים בכל זאת היתה רוקמת שעה קלה, מתקנת את עיני הינשוף, מוסיפה עוד גוון של חום לגזעו העתיק הנפתל של העץ הגדול שבמרכז.
עכשיו, שהחורף הלך והתמעט, כבר מעט מאוד משטחים היו עדיין לבנים, והתמונה כולה, כמו האביב שעלה ובצבץ מתוך האפור, גם היא סערה ורגשה ורגעה ושטה ונחה וחיה בצבעיה הרבים הרכים,
העזים הסותרים המתמזגים ---

ועדיין לא רקמה תך אחד בחוט הזהב.

לפעמים היתה האישה נזכרת שאי אז בסוף הקיץ, כשהחלה את הרקמה חשבה לעצמה: כשאסיים את הרקמה יבוא אהובי, היתה נזכרת ומחייכת לעצמה בסלחנות כמו שמחייכים למשובה של ילד.

מי מתייחס לאובייקטים כאל נשים

נשים מושפלות בפרסומות חוצות, נשים נאנסות ומעונות בקונגו, פדופילים בפייסבוק, רצח, מלחמות, דיכוי מכל סוג שהוא - אני אפילו לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים, ולא רואה טלוויזיה וזה זוחל מבעד למשקופים.
 ולי אין כוח להתמודד עם זה, אני רוצה למחוק ולהתחיל מהתחלה.
רוצה לשכב ערומה בקרחת יער ולא לפחד שמישהו יעשה לי משהו.
רוצה לטייל בליל ירח בשדות ולא לפחד מאנסים, מחבלים, מטורפים, שקרנים וזייני שכל.
אני רוצה את החופש שלי.

אני מדמיינת

אתמול קבלתי על הבוקר מייל, מחברתי ענת, שהיא גם העורכת המופלאה של הספר שלי,
מצגת על מצב הנשים באפגניסטן. חומר כבד ומדכא שממש לא היה לי כוח לספוג.
רפרפתי על העמודים. next, next
הן צריכות ללבוש איזה בגד מאוד כבד שמסתיר אותן לגמרי, גם את העיניים,
זה מאוד כבד ומסורבל, הן מוגבלות בתנועה ובראיה,
אין מגע גופני יומיומי בינן לבין ילדיהן, גם כשהן מניקות, לא יכול להיווצר קשר עין או מגע גוף בגוף
יש ערים בהן אסור מותר לנשים לצאת מהבית רק פעמיים במהלך חייהן: פעם בחתונה ופעם בלוויה,
פטרולים של גברים צעירים מחפשים ברחבי הערים נשים שחושפות את פניהן,
או אפילו פורצות לרגע בצחוק רם.
אין פה הרבה ברירות בעניין הזה, בד"כ זה נגמר בסקילה.
טומנים אותן עד מעל החזה באדמה, כולל הידיים, רק הראש שצחק בחוץ
וסוקלים אותן.
אסור לאבנים להיות גדולות מדי, שלא תמות להם לפני שהם מספיקים להינות,
אסור שתהינה קטנות מדי - כי זה לא עושה את ההעבודה.
אין לי מושג איך, אבל צלחתי את המצגת עד סופה,
גם אם לא נכנסתי לפרטים, הפרטים נכנסו אלי.
וגם אם אני לא רוצה לדעת מזה, וגם אם אני רוצה לשכוח,
זה כבר כאן, הידע, והוא מופץ בכל האמצעים
ועדיין אנחנו מנסות להדוף אתזה מעלינו.

אבל הנשים ההן - הן אנחנו. (כמו שאינאנה אמרה לארשכיגל)
וההתפרצות הזו של אופל נובעת מהנפשות שלנו בדיוק כמו שהזאב
הוא חלק של כיפה אדומה.

ומה שאני לא מבינה זה איך יכול להיות שאנחנו יודעות מה קורה שם
(ובעוד אלף מקומות, לפעמים ממש בבית השכן)  - וממשיכות בחיינו
כאילו כלום לא קרה, כאילו אין לנו שום קשר לזה,
כאילו אין לנו שום אחריות.
איך זה שאנחנו לא פשוט קמות, יוצאות מהבית ומתחילות ללכת לשם,
עוד ועוד ועוד נשים, עשרות-אלפי, מאות-אלפי נשים שהולכות
לשם יחד יד ביד,
ואומרות מספיק.

וברור שיש למישהו אינטרס שהמצב ימשיך שם ככה,
כי גם בחלקים רבים שנכבשו מידי הטאליבן הנשים ממשיכות לחיות
(אם אפשר לקרוא לזה חיים - ואי אפשר) בדיוק כמו קודם.

אתמול דברתי על זה עם חברה

והיא אמרה שאולי ההזדהות ההשתייכותית שלנו נבנית ומוגדרת
ע"פ שבטים ולא לפי ג'נדר.

ובכן, תארו לכן שבמדינה מסוימת בעולם היו גברים
מוגבלים ללבוש חונק סגור ומעיק, היה אסור להם לצאת מהבית,
אסור לדבר או לצחוק בקול רם, הם היו נמכרים לעבדות בעלותיהן,
מוכים, מושפלים, מעונים, נאנסים, ונרצחים על בסיס יומי.

מעניין אם האו"מ לא היה צריך להיות שם רק כדי
להדוף את הגברים שבאו מכל העולם כדי להגן על האחים שלהם.

בקיצור, כמו רב הקורבנות אנחנו מפורדות,
מזדהות עם המערכת ומנסות בכל כוחנו להיות בסדר כדי לרצות אותה.

אנחנו יודעות שמה שקורה שם (וכאן) "זה לא בסדר",
אבל זה בהחלט "בתוך הסדר".

ותכלס גם לעזה בא לי כבר מזמן להיכנס ככה,
כי החיים שם גיהנום ואנחנו יכולות להפסיק את זה ממש עכשיו.

פשוט להגיד די.

לצפייה במצגת הנשים באפגניסטן

דיכאון פטריארכלי

במפגש האחרון שלנו, של הקבוצה בלטם, ניסינו לחשוב ביחד
על העניין הזה, "אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכלי".
כותרת ארוכה שחשבתי שהיא מסבירה את עצמה.
אבל ככל שהזמן עבר, וישבנו שם שלוש שעות מאוד אינטנסיביות,
הבנתי שאנחנו בקושי מגרדות את הקרום הדק-דקיק של להתחיל ליצור שפה משותפת
בסיסית, כדי שאולי מתישהו באמת נוכל לדבר על זה.

 "אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכלי" הוא הנושא הכי מאתגר מבחינתי בספר כי הוא כאילו עובר דרך ההבנה האינטלקטואלית לפני שהוא פוגש את הרגש, אבל למעשה המעטה האינטלקטואלי מכסה על פצע מאוד עמוק שהרבה פעמים היה נראה לי, כשצללתי לתוכו במהלך כתיבת הספר – שאני הולכת למקומות מסוכנים מדי, שזה מעלה בי כזה כעס ותסכול שאיך אני אוכל אחר כך לקיים זוגיות עם גבר.
בעצם רק הלידה של הבן שלי, אגם, מיתנה את הכאב ופתחה לאהבה, סליחה וחמלה.

במפגש בלטם, הרגשתי שאנחנו יכולות מאוד בקלות להתחיל להתבחבש עם מה נשי ומה גברי והאם יש דבר כזה שהוא מולד, (כמו ההבדלים הפיזיים ביננו) - או שהכל חינוך והתניות, וזה נושא מאוד חשוב, אבל במקרה הזה נראה לי שזה לוקח את הפוקוס מהדבר החשוב והוא: האם דג יודע מה זה מים? (ותודה לטל על הדימוי) כלומר, אם זו המציאות היחידה שלו – האם הוא מסוגל לדמיין אוויר? יבשה?


האם אנחנו כילודות חברה מסויימת - [[שבאופן מדהים ובלתי נתפס מבחינה סטטיסטית, לא משנה איפה נולדת על כדור הארץ במהלך שמונת אלפי או אפילו עשרת אלפי השנים האחרונות (או יותר - אין לי מושג כמה) –  נולדת למה שמכונה תרבות פטריארכלית, כלומר: שלטון האב]]  - האם אנחנו מסוגלות לדמיין מציאות אחרת?
לכאורה אנחנו יכולות להסתכל על גברים ולהגיד: הנה, זאת מציאות אחרת. אבל הבעיה היא שגם הם נושמים מים. הגברים, לא פחות מאיתנו נושאים בעול הפטריארכיה. אולי בדרכים מעודנות יותר, אבל האימפקט הוא לא פחות משמעותי.

מספרים לנו...

מספרים לנו שהדיכאון הוא מחלה, אבל, הוא יכול להיות גם התרופה.
מספרים לנו שהטירוף יאכל אותנו, אבל אנחנו יכולות לנגוס בו כבתפוח
ולתת לרעל הקטלני שלו לדהור בדמנו עד שישלים סיבוב,
ויפכֶּה שוב מליבנו כמים חיים.

אנחנו מתחילות בסדרה של ארבעה מפגשים מעצימים, במהלכם נצלול לעולמם
של מיתוסים ואגדות בהם הגיבורה מתה – ואז קמה לתחייה.
נדבר על הדיכאון לגווניו, בין אם קצר או מתמשך, חד פעמי או מחזורי ונתבונן בכוחות המרפא הקדומים הטמונים בו.

נכנס לשאול הפנימי בו שוכנים החלקים הלא רצויים המודחקים של נפשנו, וניתן להם מקום לבטא את עצמם.
נעמיק אל הימים הקדומים בהם מחזור החיים והמוות היו שלובים בתוך המחזור הנשי.

נטבול את ידינו באדמת השאול ונלוש לנו ילדת אור וצל פנימית,
אותה נעלה עמנו בחזרתנו אל פני האדמה, כשאנו משוחררות יותר ושלמות יותר.



מפגש ראשון: אדום שחור לבן. שלגיה - על הדיכאון ככוח מרפא.

מפגש שני: אינאנה. אישה מנווטת פטריארכיה בעולם פטריארכאלי.

מפגש שלישי: כיפה אדומה – להשיב את האלה, להבריא את סבתא.

מפגש רביעי: קדרת הקסמים של היפיפייה הנרדמת.



משך כל מפגש כשלוש שעות.

תאריכים: מחזור מפגשים ראשון יתקיים באוקטובר 2010 ומחזור נוסף בדצמבר 2010.
המפגשים יתקיימו באזור המרכז, בפרדס חנה, ובטבעון.
קבוצה קבועה פועלת בלטם (גוש שגב) ובאוקטובר נתכנס למפגש השלישי.

מחיר: 90 ₪ למפגש כולל קפה ומטעמים, 300 ₪ לכל סדרת המפגשים.

לפרטים: סימונה - 050-9488830, simonachanoch@gmail.com.

לפרטים נוספים על הספר